ההיסטוריה של יהדות בריטניה אינה רק סיפור של קהילת מהגרים, אלא כרוניקה של מערכת יחסים סבוכה, לעיתים מדממת ולעיתים מלאת כבוד עם דיירי ארמון בקינגהאם. מהגירוש הגדול של ימי הביניים ועד לרגע בו נסיכה צעירה בשם אליזבת החליטה להפקיד את גורל בנה הבכור בידיו של רופא יהודי מזדקן - הקשר בין המלוכה ליהדות נשזר דרך מיתוסים עתיקים וטקס אחד, אינטימי ומסתורי: ברית המילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתקופות מוקדמות היהודים, שחלקם חיו בבריטניה בזהות בדויה של "נוצרים חדשים" (אנוסים), אולצו לחשוף את זהותם היהודית האמיתית בשל המלחמה עם ספרד, אבל זכו לקבל את ברכת הדרך המלכותית לחיות, לעבוד ולהתפלל כאמונתם. בדרך זו, ללא הצהרות גרנדיוזיות אך בגיבוי שלטוני מכריע, נפתח השער לשיבתם ההיסטורית של היהודים לאי הבריטי.
מלכי בית סטיוארט, צ'ארלס השני וג'יימס השני, סיפקו לקהילה הצעירה הגנה מפני סוחרים מקומיים עוינים, והמלך ויליאם השלישי אף העניק תואר אבירות ראשון ליהודי מאמין, סולומון דה-מדינה. אך בעוד שהקהילה הלכה והתבססה, החלו להתפתח בארמון אמונות מוזרות שחיברו בין הדם המלכותי לדם היהודי.
כס המלוכה הבריטי הוא למעשה המשכו של כס דוד המלך?
בלב המיתולוגיה המלכותית הבריטית שוכן אחד המיתוסים המרתקים ביותר: האמונה כי שושלת המלוכה אינה רק בריטית או גרמנית, אלא שושלת מקודשת המגיעה ישירות מדוד המלך. המיתוס הזה, שזכה לשם "ישראליזם בריטי", טוען כי העם הבריטי הוא למעשה צאצא של "עשרת השבטים האבודים", וכי המונרך היושב בלונדון הוא היורש החוקי של מלכות יהודה.
התיאוריה החלה לצבור תאוצה במאה ה-19, תקופה שבה האימפריה הבריטית הייתה בשיא כוחה והחיפוש אחר משמעות רוחנית לעליונותה היה בשיאו. לפי תפיסה זו, לאחר גלות עשרת השבטים, הם נדדו דרך אירופה והתיישבו באיים הבריטיים. המילה "British", כך טענו חסידי המיתוס בלהט, מגיעה מהמילים העבריות "ברית איש".
האגדה מספרת כי אבן ההכתרה המפורסמת, עליה מוכתרים מלכי בריטניה, היא לא אחרת מאשר "אבן יעקב" עליה חלם יעקב אבינו בבית אל. האבן, כביכול, הובאה לאירלנד ומשם לסקוטלנד על ידי הנביא ירמיהו, ובכך חיברה פיזית ורוחנית בין מלכות ישראל לכתר הבריטי.
הדמות המרכזית בפיתוח המיתוס הייתה המלכה ויקטוריה. על פי האגדה העקשנית, ויקטוריה הייתה משוכנעת לחלוטין באילן היוחסין הדוידי שלה. נאמר כי היא העסיקה גנאלוגים ש"הוכיחו" את הקשר שלה לישי, אבי דוד, וכי האמונה הזו הנחתה את צעדיה האינטימיים ביותר.
הביטוי המעשי והמרעיש ביותר לאמונה זו היה מנהג ברית המילה. האגדה טוענת כי ויקטוריה התעקשה שכל בניה יימולו ביום השמיני, בדיוק לפי המצווה היהודית, כדי לשמר את "אות הברית" של בית דוד. (אם כי יש הטוענים שהמנהג החל ככל הנראה עם המלך ג'ורג' הראשון, אשר הביא את המסורת מהנובר בגרמניה) המיתוס הזה הפך למציאות מוחשית בעיני הציבור כאשר המנהג נמשך (לכאורה) לאורך דורות: מאדוארד השביעי, דרך ג'ורג' השישי ועד המלך צ'ארלס, יאריך ימים על ממלכתו.
צורף מוהל וצייר - האחים לבית סנואמן
לאורך ההיסטוריה המפוארת של בריטניה, דמויות יהודיות רבות פסעו במעלה המדרגות המוזהבות של ארמון בקינגהאם, אך דמותו של ד"ר ג'ייקוב (יעקב) סנואומן הייתה ללא ספק אחת המיוחדות שבהן. הוא לא היה רק רופא מבריק, אלא האיש שנבחר למול את המלך לעתיד, צ'ארלס השלישי, והפך לגשר חי בין עולם ההלכה העתיק לבין המדע המודרני והחצר המלכותית.
ג'ייקוב סנואומן נולד ב-24 בנובמבר 1871 בשכונת סנט פנקראס שבלונדון. הוא היה בנם הבכור של אברהם סנואומן, מהגר יהודי מפולין שהקים עסק מצליח למכירת תמונות, ושל רחל קרוק. משפחת סנואומן גילמה את סיפור ההצלחה של המהגרים היהודים בממלכה, כאשר בתוך דור אחד הם הפכו לספקים מרכזיים לכתר בשלושה מישורים שונים: ג'ייקוב כרופא-מוהל, אחיו אייזק כצייר הדיוקנאות האהוב על המלכה מרי, וגם צייר הדיוקנאות של המלך ג'ורג' החמישי, היה ציוני נלהב שהקים סטודיו מעל שער שכם. במהלך פרעות 1921 בירושלים, הוא הותקף על ידי המון ערבי ונדקר אך שרד וחזר לבריטניה.
האח האחרון עמנואל מייסד חברת התכשיטים "וורטסקי" (Wartski), המלכה המשיכה את המסורת של חסות מלכותית לחברת התכשיטים היהודית שנוהלה על ידי עמנואל סנואומן (אחיו של המוהל). החברה סיפקה לאורך דורות, כולל תחת שלטונה, טבעות נישואין ופריטי יוקרה למשפחת המלוכה, כולל אלו של צ'ארלס, וויליאם והארי.
הישגו ההיסטורי של עמנואל סנואומן היה רכישת אוצרות האמנות של הצארים מידי הממשלה הסובייטית בין השנים 1925 ל-1938. באותה תקופה, הממשל הסובייטי החליט למכור אוצרות אמנות תמורת מטבע חוץ, ועמנואל רכש עבור "וורטסקי" תשע ביצי פברז'ה אימפריאליות יקרות ערך.
יעקב סנואומן לא היה רק "בעל מקצוע", אלא איש ספר פורה שחיבר לפחות ארבעה ספרים שגישרו על הפער בין הרפואה למסורת היהודית. ספרו הידוע ביותר, "הכירורגיה של המילה הטקסית" (1904), נחשב למניפסט רפואי שהטמיע עקרונות סטריליזציה מחמירים בטקס הברית, ובכך הבטיח את הישרדותו בעידן המודרני. מלבד זאת, הוא כתב על רפואה תלמודית ושימש כקצין הרפואה של "אגודת הברית" (Initiation Society) בלונדון במשך 27 שנים, שם הכשיר דורות של מוהלים בשיטה כירורגית קפדנית.
בידיים טובות
אחד מהרגעים החשובים בחייו של ד"ר סנואומן הגיע עם לידתו של המלך צ'ארלס. ב-14 בנובמבר 1948, סמוך לחצות, פורסמה ההודעה על לידתו של יורש העצר, וברחובות לונדון פרצה שמחה סוחפת; הקהל המונה אלפים שר "He's a jolly good fellow" והמזרקות בכיכר טרפלגר הוארו בכחול.אפילו עיתון ה"גארדיאן", שהיה ידוע באיפוקו, הרגיע את הקוראים שמשקלו של התינוק נחשב ל"אידיאלי" על ידי גניקולוגים. המדינה כולה הייתה זקוקה לרגע של שמחה בעידן של צנע ושיקום שלאחר המלחמה, והנסיכה אליזבת (לימים המלכה) ידעה שעליה לקבל החלטה רגישה במיוחד בנוגע לבנה.
כאן התרחש הסיפור המדהים ביותר: למרות הפרוטוקול הנוקשה, הנסיכה אליזבת בחרה בד"ר סנואומן באופן אישי. היא העדיפה את שירותיו של המוהל היהודי המנוסה על פני רופא החצר המלכותי, מתוך אמונה שמיומנותו של מי שמל אלפי תינוקות תבטיח את בריאותו של בנה טוב יותר מכל מנתח כללי. כך, בדצמבר 1948, חמישה ימים לאחר הטבלתו של הנסיך בכנסייה, זומן ד"ר סנואומן, שהיה אז כבר בן 80, לארמון בקינגהאם.
מספרים שסנואומן ביצע את המלאכה במקצועיות כה גבוהה, עד שהדבר הפך למקור גאווה אדיר עבור יהודי בריטניה. בקהילה היהודית העריכו כי בעוד שהאלמנטים הרפואיים היו מחמירים ביותר, הברכות הדתיות הושמטו כנראה עבור המשפחה המלכותית האנגליקנית. אירוע זה קיבע את מעמדו של סנואומן כ"מוהל המלכותי" האולטימטיבי, ובכך חיזק את המיתוס ארוך השנים שקשר בין ברית המילה היהודית לכתר הבריטי. הטקס ריגש את המלכה כ"כ שלא רק צ'ארלס; גם הנסיכים אנדרו ואדוארד נימלו על ידי מוהלים יהודים שהוזמנו לארמון.
ד"ר סנואומן הלך לעולמו ב-1959, כשהוא מותיר אחריו מורשת ששילבה מצוינות רפואית עם נאמנות עמוקה לשורשיו. ובעיקר הציף את הנושא הרגיש רגע שבו מסורת של אלפי שנים פגשה את הכתר הבריטי.
ואז באה דיאנה
הנסיכה דיאנה נכנסה אל תוך "הפירמה" של משפחת המלוכה הבריטית בשנות ה-80, היא נתפסה כרוח רעננה שביקשה לאתגר את המסורות הנוקשות והמיושנות של הארמון. אחת השמועות העקשניות ביותר שליוו את תקופתה, ושנחשבה לסמל למרד שלה במוסכמות, הייתה הטענה כי דיאנה שברה מסורת מלכותית בת 150 שנה וסירבה למול את בניה, הנסיכים וויליאם והארי.
השמועה הזו הפכה לחלק מהמיתוס של דיאנה כ"אאוטסיידרית" שביקשה להגן על ילדיה מטקסים עתיקים ומסתוריים, אך כפי שנחשף לאחרונה, המציאות הייתה מורכבת בהרבה.
על פי רוב משקיפי המלוכה והביוגרפים של התקופה, דיאנה לא גילתה עניין בטקס ברית המילה, שנתפס אז כחלק מה"מוזרות" המלכותית. בעוד שבמשך דורות נהוג היה בבית המלוכה למול את הבנים, רבים האמינו שדיאנה הטילה ווטו על המנהג עבור בניה. הביוגרף המלכותי הוגו ויקרס ציין כי באותה תקופה (שנות ה-80) המילה הפכה פחות ל"מסורת דתית" ויותר ל"אופנה רפואית" שהחלה לדעוך בבריטניה.
אולם, השמועה על כך שהנסיכים אינם נימולים נסדקה באופן דרמטי עם פרסום ספרו של הנסיך הארי, "Spare". בספרו, הארי מתייחס לסוגיה ישירות ומפריך את האגדה האורבנית: הוא מאשר כי הוא אכן נימול, ובכך מנקה את אמו מהאשמה על שבירת המסורת. הגילוי הזה רק מעצים את המסתורין: אם המסורת לא נפסקה, מדוע הארמון בחר לטשטש את העניין במשך שנים כה רבות?
"זכה לו"
המלך צארלס מעולם לא דיבר על המוהל היהודי שלו - או על רגשות יהודיים כאלה ואחרים, אבל בביוגרפיה המפורסמת עליו מוספר סיפור יהודי לחלוטין.
היה זה במהלך שירותו כקצין על ספינת הצי "ג'ופיטר" ב-1974, באחד הימים נהרג מלח מהמחלקה של צ'ארלס בתאונת דרכים מצערת. על פי המסורת הימית, נערכה מכירה פומבית של חפציו האישיים לטובת משפחתו השכולה. כשהוצעה למכירה מזוודת קרטון ירוקה ופשוטה, של אותו חייל במחיר אפסי. לפתע נשמעה פתאום צעקה מהחלק האחורי של החדר: "400 ליש"ט!"
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היה זה קולו של המלך (אז הנסיך) צ'ארלס. המחווה הבלתי צפויה הזו "הקפיצה" את המכירה כולה; מלחים אחרים החלו להציע מחירים גבוהים עבור שאר החפצים, ובסופו של יום גויס סכום עתק של 1,500 ליש"ט עבור המשפחה. מלך אמיתי - שמילה שלו זו מילה.
0 תגובות