בואו נניח את הקלפים על השולחן ונביט למציאות בלבן של העיניים. הלב של כולנו רועד בחודשים האחרונים. אנחנו רואים את הגזירות הכלכליות, את השנאה המפעפעת ברחובות, את איום המעצרים המרחף, ואת התחושה שהקרקע תחת עולם הישיבות בוערת כפי שלא בערה מעולם. בתוך הכאוס הזה, המתווה המתגבש בתמיכת האדמו"ר מקרלין והרב דוד לייבל הוא לא פחות מגלגל הצלה, ואולי ההזדמנות האחרונה שלנו להציל את מה שחשוב באמת.
• המתווה הדרמטי של הגר"ד לייבל והאדמו"ר מקרלין לפתרון משבר הגיוס
הבשורה הגדולה ביותר של המתווה הזה היא שינוי התפיסה ביחס ללומדי התורה. עד היום, היינו שבויים בקונספציה של מכסות ויעדים קבוצתיים, כמו בחוקים אחרים שעלו וירדו. השיטה הזו הפכה את כולנו לבני ערובה. אם היעדים לא יושגו, גם המתמיד הגדול ביותר בפונוביז', בפורת יוסף או בויז'ניץ יהיה בסכנה. המתווה הנוכחי עושה צדק היסטורי ומפריד בין הדבקים. הוא אומר אמירה יהודית פשוטה וחדה: מי שיושב ולומד תורה באמת, מי שתורתו אומנותו, מוגן לחלוטין. בלי אבל, בלי כמעט ובלי תלות באחרים. זוהי תעודת ביטוח נצחית לסטנדר ולגמרא. האחריות עוברת מהקבוצה אל היחיד, ואין סיבה בעולם שבחור שממית עצמו באוהלה של תורה יסבול מסנקציות או מאיומים בגלל מישהו אחר שבחר ללכת לים.
אל לנו לשכוח את עמדתם הברורה של גדולי התורה והחסידות לאורך השנים, ובעיקר את דבריו הנוקבים של מרן הרב שך זצ"ל, שכבר לפני עשרות שנים ראה את הנולד. הוא לא היסס לקבוע במילים חריפות כי מי שרשום בישיבה אך אינו לומד, ומנצל את מעמד 'תורתו אומנותו' לשווא, הרי הוא בגדר 'רודף' של עולם התורה. כן, 'רודף' ממש. מדוע? כי בהתנהגותו הוא מסכן את עצם קיומו של ההסדר עבור אלו שבאמת לומדים. השקר הזה, כך הזהיר גדול הדור, סופו שיתפוצץ לכולנו בפנים ויביא לחורבן הישיבות. המתווה הנוכחי הוא למעשה יישום הצוואה הזו.
אבל המתווה הזה הוא בשורה לא רק ליושבי בית המדרש, אלא גם לאלו שלא מצאו בו את מקומם. שנים ארוכות הזנחנו את הנושרים, את אלו שמסתובבים בחוסר מעש בשולי המחנה, ונתנו להם "הגנה" מדומה שרק הזיקה להם. כאן המתווה מציג חידוש דרמטי ואחראי. אנחנו לא מפקירים אותם לצבא חילוני ש"בולע" אותם. להפך. המתווה דורש ומעגן בחוק ובפקודות מטכ"ל יצירת מסלולים חרדיים שמורים ומוגנים. זוהי דאגה אמיתית לרוחניות של כל בחור.
תחשבו על המודל החסידי של חסידויות כמו קרלין או המהלכים שמובילים בבעלזא. ההבנה היא שאפשר לשרת בצה"ל ולהישאר חסיד ירא שמיים, אם המסגרת נכונה. כשיש פלוגה חרדית, עם תפילות, שיעורי תורה, כשרות מהודרת והפרדה מוחלטת, השירות הופך מאיום לאתגר שאפשר לעמוד בו בכבוד. אנחנו מפסיקים להתייחס לצבא כאל מפלצת שאי אפשר לדבר איתה, ומתחילים לדרוש מהצבא להתאים את עצמו אלינו. זהו לא ויתור על הזהות החרדית, אלא הרחבה שלה גם למקומות שבהם נדרשת תרומה פיזית לביטחון העם היושב בציון.
יש כאן גם היבט אסטרטגי שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו נמצאים במלכוד. בג"ץ נושף בעורפנו, והציבור הישראלי זועם. המתווה הזה הוא היחיד שמצליח לייצר קונצנזוס נדיר. הוא מקובל על ארגוני המילואים, על הציונות הדתית ואפילו על חלקים באופוזיציה. למה? כי הוא בא בידיים נקיות. הוא אומר את האמת: תורתו אומנותו - רק תורה ובתנאים הכי טובים שאפשר. אומנותו תורתו - שירות צבאי מלא למהדרין. ההסכמה הרחבה הזו היא המפתח להפסקת הרדיפה. היא תאפשר לנו לחזור ולהרים את הראש, להפסיק להיות שק החבטות הלאומי, ולהבטיח שקול התורה לא ייפסק לעולם.
בסופו של יום, המנהיגות האמיתית נבחנת ביכולת לקבל החלטות קשות למען העתיד. המתווה הזה דורש אומץ, הוא דורש מאיתנו להסתכל במראה ולהפסיק לשקר לעצמנו שיש בחורים שלומדים כשהם לא. אבל בתמורה לכנות הזו, אנחנו מקבלים חומת מגן בצורה סביב ליבה הפועם של היהדות החרדית. אנחנו מגנים על הלומדים, דואגים רוחנית למתגייסים, ומסירים את חרב הגיוס המונפת מעל ראשי שוקדי התורה. זוהי לא פשרה, זהו הצלת עולם התורה.
הכותב משמש כיו"ר סיעת 'דרך' ומשנה לראש עיריית בית שמש
0 תגובות