"כל מי שמעשן מכיר את התחושה הזו. זה מתחיל בדרך כלל בישיבה, בין הסדרים", מספר בגילוי לב מנשה, אב ל-5 המתגורר בירושלים. "הייתי בחור צעיר ויצאתי עם חברים להפסקת צהריים, מישהו מציע לך סיגריה ואתה מרגיש שזה חלק מהעניין, סוג של דרך להירגע מהלימוד או להתחבר לחברה. באותם רגעים אתה בטוח שמצאת לעצמך 'חבר' קטן שמלווה אותך."
"אבל עם השנים, מה שנראה כמו הנאה הופך לתלות שמלווה אותך בכל צעד. שנים חייתי בתוך השגרה הזו. הייתי יושב ב'ליל שישי' עם חברים על צלחת טשולנט, אבל במקום ליהנות מהאוכל הראש שלי כבר היה בחוץ, מחפש את הרגע שאפשר יהיה להדליק סיגריה. דוגמה נוספת: היינו נוסעים למירון, ובמקום להכין את הלב לתפילה ולהתעלות של הנסיעה, הייתי עסוק בלתכנן איפה עוצרים בדרך כדי לעשן.
"והכי הפריע לי? השמחות. אתה עומד תחת החופה של הבן שלך, ברגע הכי מרומם שיש, אבל חלק מהראש שלך סופר את הדקות עד שאפשר יהיה לצאת לרגע הצידה ולתפוס סיגריה. זה לא באמת תענוג, זה פשוט עול שיושב עליך".
"האמנתי שאני מקרה אבוד"
"השינוי הגדול שלי התחיל ברגע הכי שגרתי בעולם: הייתי בעוד הפסקת סיגריה, כשלפתע הצעתי לחבר קרוב סיגריה. הוא דחה אותי בחיוך. כששאלתי אותו מה קרה, גיליתי שהחבר הזה, שהיה מעשן כבד לא פחות ממני הלך למפגש אחד של 'אלן קאר' וחזר אדם אחר.
אני מודה שהייתי סקפטי מאוד באותו רגע. אמרתי לעצמי: 'מנשה, אתה הרי לא מחזיק מעמד שעה אחת בלי סיגריה, איך תצליח להפסיק לתמיד?'. פחדתי מאוד שאצטרך להילחם בעצמי, שאהיה עצבני וחסר סבלנות, ושכל ההנאות הקטנות שלי, כמו הקפה של הבוקר - יאבדו את הטעם שלהן.
אבל כשהגעתי למפגש, הופתעתי מהרגע הראשון. לא היו שם הפחדות, אלא הם פשוט עזרו לי להבין, צעד אחרי צעד, את המנגנון שגורם לי לרצות לעשן מלכתחילה.
ברגע שהבנתי שהסיגריה לא באמת נותנת לי כלום, הצורך בה פשוט נעלם מעצמו. יצאתי משם בתחושת שחרור עצומה. מאז ועד היום לא נגעתי בסיגריה, ולא בגלל שאני 'מחזיק את עצמי' או נלחם בדחף, אלא כי באמת הרבה יותר טוב לי ככה. פשוט קיבלתי את הרוגע והחופש שלי בחזרה".
0 תגובות