בשבועיים האחרונים עיריית בני ברק עובדת קשה מאוד . לא, לא בפינוי פחי האשפה העולים על גדותיהם. יש להם דברים דחופים יותר. למשל להטריד את בעלי העסקים בעיר התורה החסידות והקניות. הם עוברים כל לילה, כעשרה פקחים חמושים בפנקסי דו"חות, וקונסים עסק אחרי עסק שכל חטאם הוא מכירת מזון אחרי 11 בלילה, לא עלינו. אבל יש בעלי עסקים שלא מוותרים לעריה אחד מהם הוא שכן שלי, יצחק זמנויף.
בעברו הרחוק היה יצחק מחשובי ישיבת פונוביז', אך החיים החשיכו לו פנים. הוא היה עני גלמוד ומרוד ונאלץ לחפש פרנסה. הוא התגלגל מעבודה לעבודה, לבסוף מצא לו מנוחה ונחלה בר"ע פינת ירושלים. שם פתח לו דוכן פיראטי למוצרי חגים, כשבין חג לחג הוא ממציא עוד חג. לפני פורים למשל יכלו העוברים ושבים לשמוע את קריאותיו הרמות: "תחפושות בזול, תחפושות בזול... שני ביבי בארבעים, אחד קופיקו בשלושים. רק היום, רק היום".
כך ישב יצחק שלנו על דוכנו בשלווה פותח ב-12 בבוקר סוגר ב-12 בלילה כמו כל חנות מכובדת אחרת בעיר התורה.
בחודש תמוז האחרון הכל נגמר. בעיצומו של חג שטעפנש הגיעו פקחים חמורי סבר ותוך שש דקות הרסו את הדוכן וכל חוברות ההדרכה "איך תתעקש בלי להפריע לצדיק" התפזרו על פני הרחוב. יצחק המסכן אסף את שבריו תוך כדי קללות עסיסיות באידיש לפקחים הרוסים ההורסים.
הוא קם על רגליו והבטיח לכל מי שרק רצה לשמוע שהוא עוד יתנקם בעירייה על העוול שעשו לו . ארז את חפציו ונסע להתנחם בקבר הצדיק בגבעתיים. שם הוא ראה מודעה ענקית שמסבירה שמותר לבקש רק בקשה אחת ולהתעקש עליה כמה שיותר, רק כך הצדיק פועל.
בשנים שעברו ביקש והתעקש שיהיה לו טרמפ חזור לב"ב, אבל היום זה היה שונה..."מה לעשות?" הוא חשב לעצמו, להתעקש על עבודה חדשה או על נקמה מתוקה? הוא כ"כ כעס, עד ששתי האופציות היו שוות בעיניו. אחרי שעתיים של התלבטות, רגע לפני השקיעה, הוא מצא את עצמו מתחנן לצדיק לעבודה טובה שתדפוק את העירייה. הוא לא הבין איך זה אפשרי אבל זו הייתה הברירה היחידה לפשוט את הספק.
עברו כמה שבועות, יצחק היה עסוק כולו בשתי המטרות החדשות שלו. הוא ניסה לעבוד כנער שליח במכולת ליד ביתו, אבל הבין מהר מאוד שבגילו המופלג לא קל להיות נער ועוד שליח... ערב אחד הוא עבר מדוכדך ברחוב צדדי וראה פקח עירוני רושם דוחות לבעלי רכבים שלא שלשלו את שני השקלים למדחן הסמוך.
פתאום כל הכעס הישן צף לו, הוא הוציא את הארנק והתחיל להכניס במהירות לכל רכב עבריין את הסכום הדרוש. עכשיו היה תור הפקח לקלל ברוסית עסיסית את יצחק המאושר "הנקמה מתחילה" שר לעצמו.
הפקח עזב בבושת פנים את הרחוב לחפש איזור שקט ללא נדיבים שדופקים לו את היכולת לדפוק דו"חות בשקט.
יצחק התיישב על הספסל וחיכה לבעלי הרכבים הראשון הגיע אברך צעיר, כששמע מיצחק על הפעולה האצילית הודה לו מאוד על המעשה ושם בידו חמישה שקלים "לא צריך עודף" אמר ונכנס לסובארו החבוטה. אחריו הגיע הבעלים של המרצדס הכסופה הוא טפח ליצחק על השכם כששמע מה היה ונתן לו שטר של עשרים ש"ח. בסוף הערב אחרי שאחרוני כלי הרכב יצאו הוא ספר את השלל, היה לו שם רווח של יותר ממאתיים אחוז "יותר מקישוטי סוכה" חשב לעצמו באושר.
בלילה הוא לא נרדם הוא דמיין את העסק החדש שלו, מוקדם בבוקר הוא הוריד כסא מתקפל לרחוב טרפון, איזור אטרקטיבי לפקחים צמאי דוחות. הוא התיישב וחיכה בכיליון עיניים לפקח התורן. רק ב10 בבוקר הוא הגיע על קטנוע חדש ושחור. יצחק קפץ הוציא את ערימת השקלים, והחל לפזרם במדחנים השונים. שוב הוא סגר יום עם רווחים נאים מהטיפים של החונים חינם.
העבודה נהפכה להיות קבועה, הוא נהנה מכל רגע, לא שוכח להודות לצדיק משטפנש שסידר לו עבודה נקמנית שכזו ליד הבית. לאט לאט העסק התרחב. כיום הוא מעסיק ברחבי העיר חברים ותיקים שלו מתקופת בית התמחוי שמעבירים לו תמלוגים נאים. העירייה לא מצליחה להזיזו משם לא עם מקל ולא עם גזר. אפילו בבית המשפט פסקו שאין מניעה לעזור לאנשים ולשלם במקומם דמי חניה.
בצר להם פנו בעירייה לאחד מבתי הדין בבני ברק בתקווה שבביה"ד ייעשה הצדק העירוני. שם מתנהל עד היום דיון האם המעשה נחשב כהיזק בגרמא לעירייה או שאפילו גרמא אין כאן. בינתיים ידינו סופר קופה יפה כל ערב העירייה קצת פחות.
רוצים להצטרף לאדון זמנויף? שילחו קו"ח.