השבוע, בין דמעה לדמעה ובין זעקה לזעקה, נטפל אלי בן שיחי, איש מכובד ובעל תארים הרחוק מתורה ומצוות ובפיו שאלה: "על מה הבכי? על מה הנהי? הן אמת, יהודי בצרה ואינו מרגיש טוב. אבל ככה? להפוך עולמות?? לבקוע רקיעים? לכנוס כנסים?? הלא ראה ראינו חולים שמצבם קשה היה עשרת מונים ממצבו של רבינו ואיש לא התפלל ברוב עם וביטל את עצמו ואת יומו בתוגה וביגון. האמנם איפה ואיפה יש כאן?", שאל ושתק.
יכולתי להסביר לו על חובת הכרת הטוב המוטלת על כל יהודי ויהודי בכלל ועל בני ספרד בפרט המהלכים לאור הלכותיו של מרן שליט"א. על חובתה האישית של עקרת הבית המניחה תבשיל יבש על פלטה בשבת רק מכוח הכרעתו של הרב חיים עובדיה שליט"א כי "פלטה אינה אש הלכתית" ולא קיימת בה תנאי 'חזרה'. על חובתו של תלמיד חכם ומורה הוראה להוקיר טובה לבעל סדרת הספרים המקיפים את כל רבדי ההלכה מאורח חיים בצפון ועד יורה דעה שבדרום. על חובתם של בני הישיבות הספרדיים בניהם של עמלי כפיים סנדלרים וחייטים שאלמלא כח השפעתו של מרן שליט"א לא היו שולחים את בניהם למוסדות תורניים.
יכולתי ושתקתי.
יכולתי באותה מידה גם להסביר לו, לבן שיחי המלומד, מיהו הרב חיים עובדיה שליט"א ומהי בקיאותו הבלתי נתפסת מראשונים ועד אחרונים ומאחרונים ועד דעתם והבנתם של אברכי משי נושאי נטל עול התורה של ימנו ממש.
הלא מימות רבינו מרן רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ועד מרן רבינו שליט"א לא קם בישראל איש ענק בידע, בהיקף ובפסיקה לשושלת יהדות ספרד. מסתימת הגולל של בעל המשנה ברורה שחתם והכריע את חלק אורח חיים ליוצאי אשכנז, לא קם בעל שיעור קומה כרבינו מאור ישראל שליט"א שכותב וחותם, ויחתום בעז"ה מתוך בריאות, את כל סדרי השולחן ערוך מרישא ועד גמירא בפסיקה ובהכרעה.
גם כאן שתקתי.
אפילו לא הסברתי לו עד כמה זקוק הדור לפסקיו ולהכרעותיו. את יגונם של רבני ערים ומדינות ברחבי העולם מפנמה ועד יפן, מצרפת ועד מרוקו, הניצבים מול שוקת שבורה עם שאלות הרות גורל באין להם גואל ומושיע, באין להם משיב. עד כמה צמא עולם התורה, עד כמה משתוקקים האברכים והעמלים בתורה לקרוא את כתביו ואת פסקיו המכריעים של רבינו בשאר מכמונות ההלכה שטרם ראו אור.
במקום כל זאת, מצאתי עצמי מסביר לו את מה שכל ילד יודע. על גלגל העולם הנכנס לדין ומוכרע לחיים או למוות. על אופן החלטת הדין בו יוכרע העולם לטובה ולחיים לו יגברו הזכויות הגלובליות והכלליות בעולם, וחלילה להיפך - לו תגבר כוח הטומאה והרוע וחובותיו של העולם יטו את הכף לכליה, להרג, לאובדן וליגון.
כעת, אמרתי לו, צא וחשב כמה מתוך שמונה מיליארד בני אדם החיים בעולם, נמצאים על כף הזכות ומטים את העולם לחיים ולא למוות, לשמחה ולא ליגון. שישה מיליון? ואפילו תאמר עשרה מיליון, ניחא. אך אבוי כמה נמצאים בכף שמנגד, בכף החובה, ללא כל פרופורציה. כמעט פי אלף. מפחיד!
"מה אם כן מחזיק את העולם ושומר עליו מכליה", שואל עתה בן שיחי שהחל להבין לפתע חשבונות ולא של צנטריפוגות ונעלמים, אלא את אלו של שמים.
"תורה מצוות ומעשים טובים", השבתי, הם אלו המגנים השומרים והמכריעים. בכוחם להפוך מידת דין לרחמים ולהטות חובה לזכות. בכף הזכויות, הסברתי, יחד עם כל זכויותיהם של המיליונים כנגד המיליארדים, עומד גם מרן רבינו שליט"א עם שמונים שנים מלאות ורצופות בתורה במצוות במעשים טובים ובזיכוי הרבים. בכיתות רגליים בשרב ובגשם, בשיעורי תורה ובהוראה לעם בימי אור ובלילות חושך, באהבת ישראל, בהנהגה בפסיקה, בהתרת עגונות, במציאת היתר לפסולי חיתון. יום ועוד יום שעה ועוד שעה לא פסק פיו מתורה וליבו מיראה.
כל המשקל הענק הזה, כל המסה האדירה של הזכויות הרבות של רבינו, שעומדות ומכריעות עולם שלם לכף זכות ומגינות עלינו, על עוללינו וטפינו מגזרת שמד, הרג ואובדן. כל טונות הזכויות הללו עומדות כעת בין חיים למוות!!! האם לא נזעק?! האם לא נתחנן?! האם לא ניילל?! על רבינו אנו בוכים? על מצבינו אנו חרדים! על בנינו ובנותינו החפצים בחיים, עליהם אנו בוכים. כלום רבינו לעצמו הוא חי?!
ואז כשדמעות בעיניו הצטרף אלי היהודי המלומד וזעק: "ריבונו של עולם, אנא שלח במהרה רפואה שלימה למורינו ורבינו רבי חיים עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה".
והן ק-ל כביר לא ימאס תפילת רבים.
0 תגובות