תחושת היתמות האופפת את כולנו עם הסתלקותו של אביר התורה, חכם ההלכה ומחולל המהפכה היהודית בארץ ישראל, בלתי ניתנת לכימות. אף אחד לא יכול להסביר את תחושתו האישית בימים אלו; איבוד אב, רב, סב, מנהיג – אין לאף אחד את ההגדרה המדויקת שתקיף ותיתן ביטוי לעומק התחושה הקשה.
הרי רק אם ננסה לדמיין את התמונה של עם ישראל בארץ ישראל בעשרות השנים האחרונות, ללא נוכחותו והנהגתו של מרן זצוק"ל, פשוט ייכנס בליבנו פחד ויראה כיצד היינו יכולים לנווט את דרכנו בתהפוכות השעה ללא הכהן, מלאך הניצב על ראש דרך.
מחויבותו של מרן זצוק"ל למשא-הדור על כתפיו, עד כמה לקח באופן אישי כל עניין ונושא שהגיע אל שולחנו ולידיעתו, היא מוסר והתווית דרך המחייבת את כולנו לעשייה עבור הכלל והפרט. כמי שזכה לקרבתו וביקורים אין ספור בחדרו, ברצוני לשתף אתכם בפעם ההיא שחרותה בזכרוני, ומפעמת בליבי כמי שזכה, כיושב בסתר לחלות פני מלך, ולחזות במראה כהן.
מתוך עשרות פעמים שביקרתי במעונו, זו הפעם היחידה שזכיתי לראות את 'הכהן הגדול בעבודתו' מקרוב. היה זה בתחילת ימי ההקפאה, אשר הנחיתו האמריקאים על ישראל. המצוקה הנוראה הביאה אותי להתדפק על כל דלת ממשלתית אפשרית.
חבריי, שרי ומנהיגי תנועת ש"ס ביקשו כי אסור אל מעון קודשו של מרן זצוק"ל, כדי להביא בפניו את תמונת המצב העגומה עבור עירנו ותושביה. ביראה ופחד נכנסתי אל הקודש פנימה, פרסתי לפניו זצוק"ל, את המצוקה – בעיקר עבור מוסדות התורה, על כך שלא ניתן להקים בניינים לישיבות, לתלמודי תורה, בתי ספר ושאר המוסדות, וכמובן גם את מצוקת הפרט.
מרן זצוק"ל שהתעניין בכל פרט, הבין בשניות את התמונה המלאה – כרואה זריחת שמש על הארץ.
"תביאו לי את אולמרט", היתה הוראתו לבני הבית. שלוחיו של מרן זצוק"ל יצאו מיד אל המשימה. 'מרן מבקש לשוחח עם ראש הממשלה', הם העבירו את המסר באי אלו שיחות טלפון עם הגורמים המקורבים. רוה"מ, כך התברר בתוך דקותיים שהה אז בפגישה עם מזכירת המדינה האמריקאית הגב' רייס.
נאלצתי להמתין, עד שראש הממשלה יתפנה. במשך שעה שלמה ישבתי סמוך אל מרן שחזר מיד אל סדר לימודו בריכוז עצום ודבקות של אהבת התורה, כשהוא בתוך הררי ספרים, מדלג בבקיאות מספר לספר, מסוגיה לסוגיה, מעניין הלכתי אחד למשנהו כדג במים כפשוטו. ה'מראה כהן' הזה כורד הניתן בתוך גנת חמד, לא ימוש ממני לעולם.
זר אולי היה חושב כי בכלל נשכחה ממנו הוראתו להשיג את ראש הממשלה לשיחה. אך כשהתפנה רוה"מ הוא חובר מיידית לשיחה עם מרן זצוק"ל – הוא זכר כל פרט בשיחה ודרישתו היתה חד משמעית, "תעזור לביתר, זו עיר שלנו, זו עיר של תורה אי אפשר להקפיא מקום תורה. אסור". השיחה הזו הביאה לשחרור 300 יח"ד ועוד אי אלו הישגים למען תושבי העיר.
אילוץ ההמתנה לראש הממשלה מביא אותי להכיר לו טובה על העניין הזה עד היום. זכיתי בפעם הראשונה ל'מלך ביופיו תחזינה עיניך'. זכיתי לראות מקרוב את עבודת הקודש. החל משקיעותו ויגיעתו בתורה של מרן זצוק"ל מעת שהגעתי לביקור, כיצד בני הבית נאלצו בחרדת קודש לנתקו מלימודו לצורך העניין – שהיה לבקשתו, זה נראה היה כניסיון לעקור ברזל מבטון לאחר יציקה. עבור אל הקשבתו למצוקת תושבי ביתר, למידתו לפרטים את כל הסוגיה בתוך דקות בודדות, כאבו ודאגתו למוסדות התורה. ועד השעה הזו של קורת רוח בה המתנתי וישבתי בצד, והבטתי במלאכת שמיים, מסירות נפשו של מנהיג הדור לעיר שקרובה לליבו, זה מה שנתן לי את ההרגשה של מה זה שליחות ציבורית, איך אדם שכל העולם על כתפיו - אם לא בריתי... חוקות שמיים וארץ לא שמתי, עסק רק בעניין ביתר עילית, כאילו אני מאיר רובינשטיין בנו יחידו והעיר ביתר היא עיר התורה היחידה לה הוא דואג.
מחויבותו של מרן זצוק"ל לכל עניין היתה חד משמעית. עם ביתר היה כולו ביתר, עם ראש הממשלה היה כולו איתו, אבל התורה – היתה המחויבות האמיתית שמקיפה הכל. לפני, באמצע, אחרי, תורה ורק תורה בה שקע, לה היה מחויב בכל כולו. ככוכב הנגה בגבול מזרח – מראה כהן.
תושבים יקרים, בתוך זמן קצר איבדנו את שני המאורות - "מתמידי הדור" – מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. החובה על כולנו למלאות את החלל שנפער, את החסר שיש בעולם כעת, אם זה בלימוד התורה, אם זה בתפילה ואם בעשיית חסד, היא חובה כפולה ומכופלת שמחייבת כל אחד ואחד מאיתנו. החובה על כולנו היא להמשיך את קיום עירנו בדרך התורה והיראה.