היינו צריכים את זה, בראש ובראשונה בשבילנו. לילדינו, למשפחתנו, לאוירה בהיכלי התורה, וברחובות, ושוב לנו בשבילנו.
היו כאלו שכבר לא האמינו, כן, גם מתוכינו, שאנחנו מסוגלים להגיע למעמד שכזה, והנה הצלחנו. כולנו.
מקובלנו שאין תפילה חוזרת ריקם, ובטח לא תפילה עוצמתית שכזו. הגיוס, הגזירות, הבצורת, האסונות המזעזעים שפקדונו לאחרונה, זה הגיע בזמן.
אין ספק, חילול השם שנוצר, חייב לתת תשובת המשקל. והיא ניתנה ובגאון.
בתפילה ובדמע, בזעקה וכאב. בדממה ואף בשירה, הכל היה שם. כולם היו שם. יחד. זקנים ואנשי שיבה שעוד צעדו ברחובותיה של ירושלים עוד טרם הקמתה של המדינה, שהיו שם כל אימת שהציבור הירא נזעק לרחובה של עיר, לצד תינוקות של בית רבן שהרגישו כביכול במעמד מתן תורה, שניסו לדמיין האם כך תיראה העלייה לרגל בפסח הקרוב..
נשים, שגזירת הגיוס לא חלה עליהם, אבל דואגות הן שמא "הבמאי קא זכיין" שלהן בסכנה, עמדו ובכו והתפללו חרישית שיזכו להמשיך לאתנויי בנייהו לבי כנישתא..
לשמוע את אחד מכתבי הטלוויזיה מסביר בשידור חי, שהשקט הפתאומי שהשתרר זה מחמת תפילת מנחה, כשהוא שואל בהערצה, איפה עוד ניתן לראות ציבור כל כך גדול שבבת אחת , פתאום, ללא הוראה - שותק!
ואתה משתוקק להסביר לו, כמה עוצמה יש כאן?! האם אתה יודע כמה מילים נאמרות כאן כעת? כמה ותיקות הן? היש בנפשך לשער איזו יריעה נארגת כאן כעת ממש לפניך, בחבלים עתיקים ועבותים, בקשר בל ינתק.
ואז, כשממעל ענן האובך, וברקע קריאתם של ההמונים "עננו אבינו עננו", מתחדד לך בשרך חידודין חידודין ואתה מבין שהלפיד הזה לא יכבה לעולם. לפיד בוער, ואש מתלקחת, אבל הסנה לא אוכל. לפיד התורה שעובר מדור לדור, שעבר כל כך הרבה יסורים מלחמות שמד טבח ודם, דור דור ודורשיו, דור דור וניסיונותיו, אבל לפיד שלא יכבה לעולם!
וכל מי שהיה שם, אחז בשרשרת הדורות, ושם חלקו מיושבי בית המדרש.
אין ספק, חילול השם שנוצר, חייב לתת תשובת המשקל. והיא ניתנה ובגאון.
אירוע כה גדול, אתגר ארגוני מהקשים שיש, הגעת ההמונים, התיאומים, הלוגיסטיקה, התקשורת, הפיזור.
וכשהגיע הטלפון ממנכ"ל העיריה, בעשר בערב, שהאירוע הסתיים בהצלחה, הרכבת חזרה לפעול, אנשי התברואה פושטים על הרחובות, ו.. אפילו לא פח אחד שרוף!! התמלאתי גאווה וסיפוק!
כי מעל הכל, זה ההתנהגות המופתית של הציבור המאוחד, מאוחד בתפילה, מאוחד בריקוד, מאוחד בפיזור השקט, מאוחד בקידוש השם.