תופעה נפוצה היא שאנשים מגיעים עם כוונות טובות, אך הניסיון ליישם אותן בפועל רק מביא לפגיעה ולבעיה גדולה עוד יותר. כוונות טובות לכשעצמן אינן ערובה למעשים טובים. נכון הכלל לכל אדם, אך במיוחד לנבחרי ציבור. בעוד יכולתו של אדם יחיד להזיק (או להועיל) מוגבלת, מעשיו של נבחר ציבור משפיעים על אנשים רבים. לפיכך, חובה עליו לבור ולדקדק בהן היטב, ולא רק להסתפק בכוונה עצמה.
פסיקת בג"צ השבוע נגד קצבאות הבטחת ההכנסה לאברכים, כמו גם חוק הגיוס שעבר לפני כמה חודשים, הם ראיה לתוצאות הרעות של הכוונות הטובות שהיו לנציגי הציבור החרדיים. סוגיה אקטואלית נוספת שנמצאת בדיון ציבורי, יכולה לשמש משל לתופעה זו – סוגיית הגדלת שכר המינימום.
מספר ח"כים עם כוונות טובות לעזור לעובדים החלשים, יזמו הצעת חוק הקובעת כי שכר המינימום יקבע על 30 ש"ח לשעה לפחות. על פניו, נראה שמדובר בהצעה מאד אנושית ונוגעת ללב – לסייע לאלה שמשתכרים מעט. בפועל, הצעה זו אמנם תיטיב עם חלק מהעובדים, אך תפגע קשות ברבים אחרים. אין שום הצדקה מוסרית לקחת מחלש אחד ולתת לחלש אחר כדי לחזק אותו.
השכר המתקבל תמורת עבודה תלוי בהיצע וביקוש, בדיוק כמו שנקבעת עלותו של כל מוצר אחר (מי שנרתע מהסבר כלכלי יכול לדלג למסקנות). עובדי היי-טק למשל שכרם גבוה, בגלל שיש ביקוש לעבודה שלהם ואין היצע גדול של עובדים היכולים לעשותה. כלומר, יש יותר משרות מאשר עובדים, ולכן מחירם עולה.
לעומת זאת, עובדי כפיים ועבודות פשוטות יש הרבה ואין כל מחסור בהם, מחסור יש דווקא במעסיקים, ולכן זוכה במשרה העובד אשר מסתפק בשכר המועט ביותר. כאשר מעלים את השכר באמצעות חקיקה, לא נוצר ביקוש לעובדים נוספים אלא דווקא יורד. התוצאה היא שעובדים רבים יהפכו למובטלים, וכך במקום לעזור לכל החלשים רק חלק מהעובדים ייהנו משכר גבוה יותר, כאשר המחיר הוא הדרתם המוחלטת של אחרים משוק התעסוקה. אבסורד מוסרי מוחלט.
בנוסף, מעסיקים אשר לא יוכלו לצמצם בכוח אדם, לא יספגו את העלות המוגדלת של העובדים. הם יגלגלו את העלות על הצרכנים, והתוצאה תהיה עליית מחירים כללית. עליית מחירים זו תישחק את ההכנסה המוגדלת של העובדים, ונמצא כי לא הרוויחו מאומה, אך יותר מכל תפגע בפנסיונרים החיים על חסכונות.
באופן מובהק ניתן לראות כי כוונה טובה, מביאה לתוצאה גרועה ולעיוות מוסרי. מה שחשוב זה לא להסתפק בכוונות, אלא לחקור ולהבין את המשמעות של הפעולות המוצעות. לא כל רעיון המוצא חן בעיני ההמון אכן משרת את הציבור, לא פעם הוא פוגע בו קשות.
בדיוק באותה מלכודת נפלו נציגי הציבור החרדי, הם פעלו לרוב באופן כזה שיביא לכותרות גדולות ביתד נאמן והמודיע, והתעלמו מהמציאות הגרועה שיצרו. הם התמקדו במראה עיניים אשר ישמח את בוחריהם, תוך התעלמות מהזעם והשנאה שזה יצר בצד השני. ההיבריס היכה בעוזו, ואת המחיר אנו משלמים היום בריבית דריבית.
במקום לקדם הבנות עם הציבור הכללי, הם נהגו בדורסנות ובפומפוזיות להראות את כוחם. כל הישג שכזה יצר כעבור זמן לא רב פגיעה חמורה פי כמה. כך למשל בנושא קצבאות הילדים, ניצלו את כוחם הפוליטי כדי להגדילן באופן בלתי פרופורציונאלי, אשר צרם לעין. התוצאה הייתה שבתנועת נדנדה הקצבאות קוצצו בחדות ברגע שרק התאפשר, התועלת הזמנית הביאה לנזק ארוך טווח. כך גם בנושא הגיוס, המהווה סוגיה חברתית משמעותית, במקום לחפש פתרון הגיוני ומוסכם – כמו למשל תגמול המשרתים – התמקדו בהשלכת הבעיה לצד השני, ש"הם" ישרתו ויכעסו.
התוצאה הישירה היא שכעת הבעיה מגולגלת בחזרה אל החרדים, ובחוק הגיוס החדש יש ניסיון לכפות גיוס על החרדים. הבעיה לא נפתרה, אלא גולגלה מצד לצד. אילו בזמן ששיחקה שעתם היו נכנסים להידברות מתוך עמדה חזקה בקואליציה, סביר להניח שיכלו להביא לחוק מתוקן ושפוי בהרבה. אך לא, שכרון השררה הביא להתעלמות מהצד השני, והיום הוא נוקט בהתנהגות המהווה תמונת ראי. בדיוק כך גם פסיקת בג"צ השבוע נגד הבטחת ההכנסה לאברכים, שהיא תוצאה של יהירות פוליטית אשר התעלמה מתקינות וסבירות, במחשבה שאת זה הציבור החרדי יאהב לקרוא בעיתון.
אני מקווה שהמצב הפוליטי הנוכחי לא יביא ליצר נקמנות חרדי, אשר יביא בתורו להמשכת הבעיה והנצחתה, אלא דווקא לחשיבה מחדש על התנהלות פוליטית חכמה יותר. לא להסתפק בכוונות טובות, אלא להבין ולחקור את ההשלכות בטרם תינקט פעולה כלשהי. בכל מקרה, לעולם לא להתנשא ולהגיע לתחושת כוחניות, כי היא אם כל חטאת ואבי אבות השנאה.