מינויו של ד"ר רן ברץ על-ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל התקבל בסערה נוכח הביטויים והסטטוסים שפרסם ברשתות החברתיות בין היתר על הנשיא ראובן ריבלין.
הדבר הוביל למשבר ומבית הנשיא ביקשו לקבל הבהרות מלשכת רוה"מ למרות שברץ טען שהאמירות נכתבו כ"סאטירה".
ברץ הינו ד"ר לפילוסופיה ועורך בשנים האחרונות את אתר "מידה". מבדיקת "כיכר השבת" עולה כי באחד ממאמריו חשף ברץ את דעותיו ותקף בחריפות את המגזר הדתי לאומי בעיקר החרדלי וכן את הציבור החרדי ממנו לא חסך מילים קשות.
"כידוע, כמעט כל הדתיים אינם מבצעים פשעי שנאה", כותב ד"ר ברץ במאמר שפרסם בתחילת חודש אוגוסט, "אבל יש להודות כי בקרב מבצעי פשעי השנאה אחוז גבוה עד לדאגה הם דתיים. הקו היחיד המחבר בין חרדי שבא לטבוח... (בצועדי מצעד התועבה. י"כ), מציתי הכנסייה בכנרת, מחברי כתבי שנאה והסתה נגד דתות אחרות, ערבים וזרים, ומציתי בתי פלסטינים, הוא גודל הכיפה".
"האינסטינקט הדתי הוא כמובן לבטל את הטענה ולהתחמק מדיון בה. יש לימין הדתי (ולחרדים) שק של תגובות הסטה (deflection) והסרת אחריות: בג"צ אשם, המדינה אשמה, למה הם היו שם, מפלים אותנו, מה עם הערבים, ועוד ועוד. אולם השנה האחרונה מציבה מראה מול הציבור הדתי, ותהיה זו טעות להתעלם ממנה. מול עינינו מתרחש תהליך הקצנה דתית בחברה הישראלית, שהאלימות הגלויה היא רק תוצר הקצה המבעבע שלו", כותב ד"ר ברץ.
ד"ר ברץ מוסיף כי "אסור להתחמק מבחינה זו באמירה שמדובר במקרים בודדים. הרי אנו רואים את התגובות, והן מעידות על סוגיה חברתית. יש כמובן גם הרבה תגובות ראויות. אבל מנגד עומדות תגובות רבות מאוד שמגנות בשפה רפה ומאולצת, מאשימות אחרים במעשים, מתחמקות מאחריות, ובכלל מגלות קהות חושים מטרידה. אם מישהו מגיב לפשעי השנאה האחרונים בהומור, סרקזם, הדחקה, הצדקה, הבנה, או שוויון נפש, יש סיכוי גבוה שמדובר באדם דתי. וזו בעיה".
לדעתו של ד"ר ברץ, "שורש הבעיה נעוץ בכך שהדתיים הפכו בישראל מ'ציבור' ל'מגזר'. מגזריות, איננה רק עניין של זהות או תחושת שייכות, אלא עניין סוציולוגי, מוסדי ופוליטי. מגזר הוא קהילה סגורה, שמגדירה את עצמה ואת אוסף הערכים והמנהגים המשייכים אליה את הפרט - והנוגעים לתחומי חייו במלואם. מבחינה סוציולוגית המגזר הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר ל'שבט' - מבחינת המגזר, עליו לספק פתרון חיים מלא לחבריו ברוח ערכיו, החל בנישואין, גידול וחינוך הילדים, המשך בעבודה וסביבה חברתית, וכלה בזקנה ובכיליון הפיסי".
בהמשך מתייחס ד"ר ברץ לציבור החרדי באופן ספציפי וממוקד וכותב: "נתחיל עם האלימות בעולם החרדי. אמנם נכון, ניתן לטעון שבעבר החרדים היו אלימים יותר. בצעירותי הם היו זורקי אבנים סדרתיים בשבתות, מפגינים באלימות נגד שוטרים, מבעירים פחי זבל וחוסמים רחובות. כל זה שכך בשנים האחרונות. אבל מדוע? הסיבה פשוטה. החרדים לא התמתנו, אלא ישראל נכנעה לתכתיבי המגזר. "פשרה" קוראים לזה, אבל למעשה מדובר בוויתור מצד אחד בלבד. החרדים לא מוותרים על כלום, בזמן שאחרים מוותרים להם כדי שלא ייפגעו רגשותיהם הדתיים".
"כך שהאלימות השוכנת מתחת לפני השטח בעולם החרדי לא נעלמה, אלא פשוט ניצחה", הוא טוען במאמרו, "מכירים את הדוגמא של הימין על כך שערבים מסתובבים חופשי ביישובים יהודיים אבל לא להפך? הנה דוגמא דומה. מה יקרה לחרדי שילך על שפת הים בתל-אביב? פחות או יותר כלום. הוא יכול אפילו לפתוח דוכן להנחת תפילין. עכשיו קחו את המשתזפות מהחוף ותעבירו אותן ללב שכונה חרדית. או סתם נסו לנסוע בה בשבת. התוצאה תהיה אלימה".
ד"ר ברץ מוסיף וכותב כי "החרדים לא השלימו עם העובדה שהם חיים במדינה מודרנית ולכן עליהם לחיות עם התנהגות של אזרחים חופשיים שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המגזר שלהם. זו אשליה. הם פשוט הצליחו לקבל מהמדינה אוטונומיה, ובתנאים האלה אין להם שום צורך להיות אלימים. גרדו את השטח, כמו למשל בחוקי גיוס שוויוניים, והאלימות תפרוץ".
בהמשך שב ברץ לשני המגזרים הדתיים לאומיים והחרדים וכותב: "כך הופכים המגזרים למעין קדושים-מעונים עם פרנויה קלה, מלאי אמונה ונאמנות כלפי פנים ומלאי חשש וחשדנות קיומית כלפי חוץ. מבחינת חלק מהם מדובר כמעט במאבק של שמד. מדוע רודפים אותנו? מפני שמפחדים מאיתנו. מדוע מפחדים? כי "הם" יודעים בסתר ליבם ש"אנחנו" צודקים, ולכן "הם" רוצים להרוס "אותנו". מי זה "הם"? "הישראלים". מי "אנחנו"? "היהודים". אני לא צוחק, הרבה דתיים-לאומיים ממש מאמינים בדבר הזה. באווירה זו נוצרה הסיסמא המבהילה של "לא מתנצלים!", סיסמא רעה שמגלמת באחת את האמונה בצדקת-הדרך ואת תחושת הנרדפות".
"כדאי לדעת שלתחושה הזו אין כל אחיזה במציאות", הוא טוען, "לכל היותר היא מעידה על כפיות טובה או עיוורון פוליטי במימדים שלא-יאומנו. ראשית, משום שהפתולוגיה ה"מגזרוצנטרית" הזו רחוקה מהמציאות. לציבור הישראלי אין עניין מיוחד במגזר כמגזר; לא, הוא לא באמת מאמין שהוא עומד לגאול את העולם כולו ובוחן את מעשיו בחרדת קודש. שנית, וחשוב הרבה יותר: האמת היא שבישראל אין מופלים לטובה יותר מאשר המגזרים הדתיים. הכי טוב להיות "מגזר". המגזרים הם המתוגמלים ביותר. אם "רודפים" אחריהם זה לרוב כדי לתת להם יותר תקציבים, מערכות חינוך עצמאיות ויקרות, חקיקה דתית כופה כדי שלא ייפגעו רגשותיהם העדינים, ייצוג פוליטי נרחב, פטור משירות צבאי, גו'בים, ומה לא. זאת בזמן שלהיות סתם ישראלי לא מגזרי אומר לממן את כל ההטבות הללו מבלי ליהנות משום תמורה ייחודית".
לסיום הוא כותב כי "יש להודות: תגי-מחיר והרצח במצעד אינם מעשה של "מטורללים", "חולי-נפש" או "חריגים". המבצעים מממשים את האווירה המגזרית שבה הם גדלים. אם לדעת המגזרים הרלוונטיים הם היו משוגעים, בני המגזר היו מוסרים אותם למשטרה או לפסיכיאטר בעצמם. אם היו מאמינים שמבצעי תג-מחיר אינם שוליים לגיטימיים של המגזר אלא באמת חריגים ורעים, המגזר היה מברך על קיומה של "המחלקה היהודית" בשב"כ ושיתוף פעולה איתה היה זוכה להערכה והבלטה".