כך רקדה התקשורת על הדם של אסתי וינשטיין / טור

שתי טרגדיות התרחשו בימים האחרונים. התאבדותה של אסתי וינשטיין, ורציחתם האכזרית של הנערה אריאל ומיכאל מרק. התאבדותה של וינשטיין, הפכה למה שמוכנה טלה-נובלה. סוג של סיפור אקזוטי, שהמדינה אהבה לדבר עליו. מבחינתה של התקשורת, בעיקר החילונית, אך לא רק זו, היה כאן מוטיב של סרט טרגי.

הלווית אסתי וינשטיין (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

אבל התקשורת המסיתה, הייתה מלאת חמלה כלפיה. כאילו לא היא זו שבגדה בעמה, מולדתה ובבנותיה. כאילו היא נבגדה. נעזבה על ידי משפחתה. עלובת החיים. וכמה שהתקשורת האדירה את ביתה היחידה שחזרה אתה בשאלה. גיבורת השבוע. איזו תבונה ורגישות שיוחסו לה. ענקית הרוח.

לא היה כל איזון לעיוות התקשורתי הזה, שניצל את הטרגדיה להתגולל על עולם ההלכה ועל חסידות גור. אמר לי אברך חשוב מאוד, שטוב שהיא התאבדה. כי לא רק שעזבה את דתה, אלא גם הדיחה אחרים. זו אמירה קשה, אבל יש בה כדי לאזן את הרגישות והאהדה שהופגנו כלפיה, יחד עם ההסתה כלפי חסידות גור.

גם הלוויה סוקרה כאחד מסיפורי האגדות. מעין סיום קלאסי של סוף טוב הכול טוב. הסבתא החרדית התחבקה עם בנה ונכדתה החילונים. כולם התחבקו זה עם זה. היו פרחים. שירי רגש חילונים. איזו אידיליה. החרדים מכילים את החילוניות. כמה שהיה טוב. אולי היא בכלל ציוותה בהתאבדותה את חילונה של החרדיות.

גם רציחתה של הנערה אריאל נוצלה מיד לצרכים פוליטיים. עוד לא יבש הדם מחדרה, וכבר קרובת משפחתה קראה לעלייה להר הבית. הרחבת ההתנחלויות בשרות רציחתה של אריאל. כאותה אישה שכולה בצוק איתן, שקראה בכינוס המוני לנסיגה מהשטחים. התחושה היא, שכהה הכאב האוטנטי על הנפשות שנרצחו.

מסתבר שבעידן שלנו, הנרצחים והמתאבדים מצווים לנו במותם בעיקר את המניפולציה והפוליטיקה.