חוצפה בשם התורה: הלברטל נגד המפגינים החרדים

ההפגנות במאה שערים הופכות תכופות ופראיות יותר ויותר. המראות קשים. נערים וצעירים ששורפים פחים, צועקים צעקות. המשטרה עוצרת את המתפרעים שביניהם, אלו שלדוגמא חוסמים אוטובוסים. ואז שוב הפגנות וחוזר חלילה. והם עוד נישאים על כפיים. מה יצא מהילדים והנערים המתפרעים מידי כמה ימים בהפגנות? האם בני תורה יצאו מהם? ספק גדול. גם נשותיהם וילדיהם עוד יסבלו מהם. גם המרחב הציבורי. כי האלימות משחיתה, גם אם היא לשם שמים. ולרוב היא לא לשם שמים, אלא לסוג של התפרקות המוציאה ברשות התורה את הרוע שבאדם.

אצילים, הם כבר לא יהיו. גם לא למדנים. אלא שכל זה הוא כבר לא נחלתם של מספר מתפרעים בודדים, כפי שהיה עד כה. הם גם לא רק ממגזר אחד. פתאום גם מי שנחזים להיות בני ישיבה קלאסיים, נוהגים כפי שמעולם לא נהגו.

זה לא רק בחסימת הכבישים ופגיעה בזנבות סוסים. אלא בהתנהגות הכוללת. זה גם בסגנון הדיבור. לפני שנים לא רבות, כולם האדירו את התנהגותם של בני הישיבות. היו עוד אלו שהגיעו מסלבודקא, מקלם, מטלז וממקומות אחרים, שראו מהי צורת האדם, ובפרט בן הישיבה, בהתנהלותו ובדיבורו. כיצד הולכים. כיצד מגיבים. אדם היה ניכר אז במידותיו הנאצלות. כל זה הולך ונעלם בכוחניות, בהשתלחות ובסגנון.

סוג של חוצפה בשם התורה, שלא ידענו עליה עד היום. נושאים על כפיים כל מגנה ומתפרע. אנשים שאין מקומם בבית המדרש. אבל כיום, כל המחרף יותר מחברו, גדול ונישא הימנו.

בעולם הישיבות, זה אף פעם לא היה כך. התורה והמוסר עידנו את האדם. דיברו על גדלות האדם. הכוונה היא לא רק לפרויקט החרד"קים או הביוש הנלוז שמתקיים ברשתות ובמקומות אחרים כנגד שמאלנים או כאלה שלא מתגייסים. או גם להתקפות הפיזיות על חיילים חרדים וגם מי שלא כאלה. זה הרבה יותר מכך. זה כבר חודר אל שורות האצילים שבבני התורה.

השיח האלים והלא מנומס הזה, אינו רק נחלתם של צעירים. מדובר כבר בשימוש ברטוריקה לא ראויה של חלק מחברי הכנסת החרדים, כזו שהיום כמעט עוברת לסוחר. והם עוד מתיימרים לשמש מודל ודוגמא לאחרים.

כך לדוגמא סוג של התבטאות של חבר כנסת, שיכניסו ראש של חזיר עם המחבל. עם כל הכבוד, זה אינו סגנון ראוי לנו. גם לא כשמדובר על מחבלים. גם סגנונו של חבר כנסת אחר, שרואה באופן עקבי בתקשורת ובממסד המשפטי כנופיות, ומשטר אימים. הכול אצלו אימה. הכול אצלו שואה, בעיקר השמאלנים.

כל מי שלא מסכים אתו הוא פשיסט ובוגד. ואותו חבר כנסת, שנבנה כאיש ציבור רק מהתקשורת, מהטלוויזיה, עוד מדבר בכזו כפיות טובה, שאין כדוגמתה, ומכנה את התקשורת בכל מיני ביטויים אלימים ונאלחים. ההצטברות ההולכת ומתגברת של התנהגות ודיבור שאין מקומם בשיחתם של בני התורה ואישי הציבור, ועוד הכול בשם שמים ולשם שמים, מביאה למחשבה המצערת והעגומה, שהאצילות והעדינות שכל כך אפיינה את בני הישיבה ואת בני התורה, כבר אינה מחייבת.