מי שלא חווה את האלימות במאה שערים שישתוק

מי שמכיר את סודות המדיה יודע כיצד ניתן בזווית צילום אחד לסלף אירוע שלם, להדגיש זוית ולהקהות את האחרת.
מחוויותי האישיות. אני מתקשה שלא להתבונן גם במה שקרה מאחורי גבו של הצלם. לפני חצי שנה סיירתי עם ידידים במאה שערים במקום בו נולדתי, בו עברה עלי ילדותי. מספר אנשים זיהו אותי בשל פעילותי החברתית ותוך שניות בודדות כמעט וחוויתי שם לינץ. אנשים חסרי צלם אנוש זרקו בקבוקי זכוכית, טיטולים עמוסים וירקו בפני תוך זעקות אימה מבלי שאף אחד מהם בדק את הסיבה לשמה הלכתי ברחוב או את עומק מעשי.

אינני מאמין באלימות.

נקודה.

זו שפה ענייה של אנשים עם מחשבות שטוחות כל מטרתם היא להילחם ולהרוס ולשם כך- כל האמצעים כשרים בעיניהם.
כאזרחים אסור לנו לרדת לשפל כזה ובוודאי שלא להצדיק את המעשים בחסותם של השתתפות ילדים שאינם ברי דעת במעשים. דרכיהם, דרך האלימות, הזרוע והפחד היא דרך של חורבן, סיאוב והשחתה.

המשימה שלנו, האזרחים בני הקהילה החרדית. שומרי הסדר ונאמני החוק היא לגבות ולאפשר לרשויות החוק לפעול בכל דרך כדי למגר את הפחד משכונותינו.

המעשה הנפשע הזה בו מחבלים בחיילים שמגנים בחירוף נפש עלינו ומשמיצים אותם בריש גלי הרי זאת כפיות טובה שאין דומה לה. זו חציית גבול דתית וחברתית, שהחברה לא יכולה לקבל אותה. לשם כך צריך להפעיל את כל אבל את כל האמצעים שעומדים לדמוקרטיה כדי להוקיע ולהסיר את הנגע מהשורש. וזאת גם במידה והפעילות לא מצטלמת בצורה סטרילית מספיק.

נכון, כרציונל אינני מצפה לסולידריות יתר לתמונות בהם שוטר סמוי רודף אחרי ילדון בפיאות אך חובותינו כאזרחים היא לא להכנע למניפולציות רגשיות ולא לזנוח את התמונה הגדולה והמורכבת.

הגיע הזמן שנבין שאנחנו בנקודת הכרעה לגבי עתידה של קהילתנו. האם היא תהיה יום אחד חברה אזרחית תקינה המכירה בחלקים השונים המרכיבים אותה. זה הוא רגע בו צריך לומר עד כאן. החברה היא של כולנו. המדינה היא של כולנו. ומי שפועל בכח ומסכן חיי אדם יפעלו נגדו בכח.

אני ממליץ למי מאיתנו שלא חווה את התנפצותה של האלימות על ראשו. בצורת בקבוק, קריאת נאצה או יריקה בוטה בטבורו של המרחב הציבורי, שלא יביע שאט נפש מהחלתו של מעשה החוק והסדר.
כי אם רק אנשים שחוו את הביוש והכאב יתמכו בשימת גבול, נתעורר כולנו כאשר חלילה יהיה מאוחר מידי.