לכבד את השני, בכל מחיר // אריה דרעי

היום אנו מציינים את יום הושענא רבא, הלילה רבים מאתינו נשארו ערים ולמדו תורה כל הלילה, מקובל שהיום זהו יום החיתום האחרון לאחר ראש השנה ויום הכיפורים. יום שבו נחתם דיננו סופית לחיים טובים ולכל הטוב שבורא העולם מעניק לנו כל השנה.

בסיומו של הלילה הקדוש הזה נוהגים בכל תפוצות ישראל לקחת אגודת ערבות ולחבוט אותם ברצפה. הערבה היא אחת מארבעת המינים, זו שנחשבת למין הנחות ביותר, זו שמסמלת את האנשים שאין בהם טעם ואין בהם ריח.

מנהגים שונים נהגו ישראל בשימוש בארבעת המינים לאחר חג הסוכות, את האתרוג שומרים עד לחג טו בשבט, אז מכינים ממנו ריבה וזוכים במצווה נוספת. ההדסים והלולב נשמרים היטב עד לשריפת חמץ ומסייעים למצוות השריפה, אבל דווקא את הערבה, זו הנחותה והמסכנה, נוהגים להניח במקום הקדוש ביותר מייד לאחר שחובטים אותה ברצפה. היא נלקחת אחר כבוד לארון הקודש ועומדת בראשו כל השנה.

לכאורה זה דבר פלא. אבל גדולי הצדיקים מסבירים דבר נפלא. דווקא הערבה אותה אנחנו חובטים ובה אנחנו מזלזלים זוכה לכל הכבוד הזה כי היא נחבטת בקרקע ושותקת. היא לא משמיעה קולות מחאה, לא ממהרת לנקום, שומעת חרפתה – ושותקת.

זו הערבה שראויה לפאר את ארון הקודש כל השנה. זו הערבה שמלמדת אותנו מהו הדבר הנעלה ביותר: לשמור על כבוד השני, בכל מחיר. גם כשקשה.

מארון קודש זה נוציא היום את ספרי התורה ונשמח את שמחת התורה, לאחר שרוממנו וגידלנו את החלש והנדכא, אנו יכולים לשמוח באמת עם התורה. יפה תורה עם דרך ארץ. זהו עיקרון היסוד של תורת ישראל.

חג שמחת תורה שמח לכל בית ישראל.