למה אנחנו מתרגשים מכל סלב חילוני שצופר לנו?

פייר? חטפתי עצבים. מכירים את התחושה שיש לכם כשאתם מתכוונים להרים משהו כבד ובסוף זה קל כנוצה? אז בדיוק ככה, רק פי כמה. למה? כי הצופר עליו התכוונתי לפרוק את העצבים שחרר צליל חנוק ומת. אם עד אז חשבתי שהמנוע הוא החלק החשוב ברכב, קרה מה שקרה והבנתי שעם כל הכבוד למנוע, הצופר הוא החלק החשוב באמת. מסוג הדברים שרק כשהם חסרים אנחנו מגלים עד כמה הם היו חלק מחיינו.

בעודי עסוק באבלי הפרטי, לא שמתי לב לנסיעה. ומכשבאתי בשערי העיר שחוברה לה, ובחור ישיבה עם תיק כבד הושיט אצבע לעזרה, אני כמובן שעיתי לו, איך לא... הוא עלה בנימוס בעודו ממלמל מילות הודיה, ספק לי ספק לקוני, חגר כחוק והמשכתי בנסיעה.

אחרי 15 שניות של מתח שלא כל כך ידעתי איך להתמודד איתן, הוא היה זה שניפץ אותו, כששאל אם ראיתי את התמונה של הסלב התורן עם התפילין. הוא לא חיכה לתשובה, והוסיף שאותו סלב אמר שהוא לא מתחיל בוקר בלי תפילה קלה והנחת תפילין. נו, מה אתה אומר? אפילו הוא מרום מעלתו מסכים איתנו שאנחנו אוחזים בלפיד האמת. אהה? אתה מבין איזה קידוש השם נוצר פה? בטח כמה מעריצים שלו יתחילו עכשיו לחקות את מעשיו ולהתקרב ליוצר כל. האמת, הוא המשיך, שגם יש לי את המוסיקה שלו ב-MP3, ועכשיו כשאני חושב על זה, השירים שלו ממש עמוקים. רואים שהוא נשמה גבוהה. אני לא אתפלא אם יתברר שכבר כמה שנים הוא בתהליכי תשובה, לפני שנה הוא אפילו הוציא שיר עם יחד עם זמר דתי. אחי, הוא סיים בהתרגשות גלויה, יש פה משהו.

כשהוא סיים את דברו, שאלתי אותו לשמו של הזמר הדגול, הוא אמר לי את השם - ואני נזכרתי בפרשייה תקשורתית קטנה מלפני כמה שנים, כאשר זמר השתלח בבוטות ובגסות בציבור שומרי התורה. הוא לא בחל בביטויים פוגעניים והטיל את כל כובד כבודו בניגוח הציבור המיושן הזה. אז, כשזה קרה, הדעה בקרב הציבור החרדי שנחשף לדברים היתה ברורה מאוד: אל לנו לייחס חשיבות לאדם שכל חייו עסוק בהבלי העולם החולף. מיהו אותו זקן בודד שיטיף לנו מוסר? שימשיך להופיע ולהשמיע את דברי ההבל המקפיצים שלו אצל מעריציו החילוניים שרואים בו דמות תרבותית מתוקף כשרונו להפוך מילים לחרוזים.

אני מזכיר לנוסע המתמיד שלצידי את הסיפור, ושואל אותו אם יכול להיות שיש שני זמרים בעלי שם זהה בארץ. הוא מאוד רצה לומר כן, אבל שקרן הוא לא, וראשו הוסט לשלילה. תגיד, איך יכול להיות שאנחנו כציבור משנים את דעותינו מן הקצה אל הקצה בעקבות קריצה קטנה לכיווננו? האם הביטחון העצמי שלנו כציבור כ"כ מחורר שכל ביקורת עלינו מבחוץ תגרום לנו להגיף את התריסים מבית, וכל מילה טובה תגרום לנו לצאת מגדרינו ולסגוד לאותם אנשים שהואילו בטובם להסכים עם ההיגיון של אחת מ-613 המצוות?

מי פגע בגאוות היחידה הטהורה שאמורה לעטוף אותנו? יכול להיות שאנחנו חיים חיים שלמים בצורה מסוימת שמגבילה את צעדינו בהרבה מקרים, אבל לא מחוברים אליה באמת? אתה יושב ולומד יום שלם תורה זכה וברה, איך אתה נותן לקולות מבחוץ להיכנס למרחב האישי שלך? למה תמונה של בתו המדוגמת של נשיא ארצות על רקע האבנים הקדושות של שריד בית מקדשינו גורמת לנו להרגשת ניצחון מדומה? וזה לא משנה אם אלו קולות של דבש או קולות של עוקץ - כי בכל פעם שאנחנו מסמיקים מהתרגשות כשידוען תורן זורק לנו מילה טובה אנחנו משווים לעצמינו חזות נרפסת וכנועה, כזאת בלי ביטחון ובלי גאווה. ככה אנחנו רואים את עצמינו וככה הם רואים אותנו.

כשהמרגלים מנסים להעביר לעם היושב בצין את התחושות מהארץ המובטחת, הם משתפים אותם בתחושה שחוו בכל פעם שהם עברו ליד אחד מבני המקום הענקים, הם אומרים להם - וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם. לא ככה ידידי?

כן, הוא אמר, בדיוק ככה. תוכל רק לעצור לי רק באוסישקין פינת הגר"א?

הוא ירד והשקט חזר לרכב.

נשארתי להרהר בצד השני של המטבע, הצד החילוני שיהפוך לאליל כל דמות הלבושה כחרדית בתנאי שתנקוט עמדה המתכתבת עם תפיסת עולמם, או בעיקר עמדה שמתנגחת עם עמדת ההלכה והתורה, אין ספק, הצד השני שחוק יותר.