המונדיאל משגע גם נוער חרדי - בדרך לאבדון

מ-ו-נ-ד-י-א-ל. בתוקף עיסוקי עם בני נוער, רובם מהסוג הזקוק לכתף תומכת וחום אנושי, אני למד כי המילה שמהלכת קסם עליהם כעת, היא זו שפותחת את המאמר הזה.

בושה! אין ביטוי אחר להעביר את התחושה שעולה בקרב כל ירא אלוקים לנוכח מראה זה. זהו הנוער שלנו? זו ההצלחה של החינוך החרדי? אלו פירות ההשקעה הרוחנית של ההורים והמחנכים במשך שנים רבות?

תמיד היה את 'השוליים', כמו לכל חברה. הגיוני גם שעם הזמן, וקצב ההתפתחות של המגזר, השוליים גדלים ומתרחבים. אך כאן מדובר בתופעה עמוקה יותר.

משתקפת פה התמכרות נחותה ליצר שהוא לא רק תחרותי וספורטיבי מטבעו, אלא לרצון הסמוי שפורץ לו - להתחבר לתרבות המערב; להרגיש 'חלק' ממשהו גדול; למלא את החסר בשייכות לקולקטיב.

אותם הנערים, ורבים רבים הם, לא חשים חיבור ל'חברת הלומדים' החרדית בפרט ולעילית החברה החרדית בכלל.

ברור שתופעה כואבת זו מניפה מאליה אצבע מאשימה לשלל כתובות. מהורים שלא העניקו חום ואהבה שאינם תלויים בדבר, עבור דרך החברה שמדדה אותם בפריזמה של סטיגמות ועבור במחנכים שהעריכו אותם לפי התוצאות ולא לפי ההשקעה.

אך כותב טור זה לא מאמין בהטחת האשמות כאמצעי לפתרון. הדרך הראויה והנכונה היא, השקעת כל המשאבים הנפשיים הדרושים כדי להעלות את הנערים הללו חזרה אל דרך המלך; הדרך בה צעדו אבותינו ואבותיהם. לחבר אותם אל הטוב והמטיב.

לכו לכיכרות ולסמטאות, ארבו לנוער היקר הזה, קשרו עמם שיחה אגבית עתירת חיוכים ו'ראש פתוח' - ותחזו בנפלאות. אל תצפו ל"הוקוס-פוקוס", הנערים ישובו גם מחר לאותם המסכים. אך ההשקעה שווה, קלה ומניבת פירות עתידיים.

זו המטרה: למנוע מהנשמות הקדושות האלו להפוך ל"שוליים" הבאים. כי הם עוד לא שם, בתהום. הם כמעט. עצרו אותם רגע לפני.