רבות נכתב ודובר וכנראה שעוד ייכתב וידובר על שני ימי הלחימה, כמעט, שהתרגשו ובאו עלינו בשבת האחרונה וביום ראשון שלאחריה, עד שהוכרז לפנות בוקר של יום שני על הפסקת אש.
כמעט 700 רקטות שוגרו לעבר ישראל, במטחים אדירים שצבעו את השמים; למעלה מ-240 שיגורים יורטו על-ידי מערכת 'כיפת ברזל', אחרים נפלו בשטחים פתוחים אבל יש כמה עשרות שהצליחו להסתנן ולפגוע במבנים וברכבים וגם לגבות את חייהם של ארבעה - אחד חרדי, אחד דתי, אחד חילוני ואחד ערבי.
ובתגובה? צה"ל השמיד למעלה מ-300 יעדי טרור, בהם מבנים ומשרדים, עמדות ומחסני אמל"ח והיה גם חיסול ממוקד שהזכיר נשכחות.
אך לא טור צבאי באנו לכתוב, כמובן, את העונג הזה אנחנו משאירים לאלו שמבינים. ולא, לא כולם מבינים. "צריך לעשות ככה" ו"צריך להפגיז פה" או "להפציץ שם", נו באמת.
אלא להבליט מוסר השכל העולה מהיומיים האלו. והוא חשוב, כמובן.
לא משנה אם אנחנו חרדים או חילונים, דתיים או ערבים - עצם היותנו אזרחים במדינה הזאת, היא מספיקה בשביל הטרוריסטים כדי להרוג אותנו. ואם הם רואים בכולנו דבר אחד, עם אחד, שאותו הם רוצים להרוג ולחסל, הרי שרק כעם אחד ננצח אותם, רק כעם מאוחד נוכל להם, רק ביחד נגבר עליהם.
אבל, יש פוליטיקאי אחד, יאיר לפיד שמו, שלא מפסיק להפיץ שנאה נגד החרדים ופילוג בעם, הסתה ומדון. האם בכך הוא בעצם מהווה סכנה לביטחוננו, שהרי כבר הבנו שרק באחדות ננצח...
הרי ב"שירותו הצבאי" הוא לא תרם למדינה ולא כלום, בניגוד למי שיושב ועמל בתורה הקדושה. על סמך מה הוא מעז להסית ולפלג - כשאויבינו רואים בנו עם אחד ומאוחד? באיזו עזות הוא מחציף פניו כשרק באחדות נוכל להם?
לא ניתן לו, הוא לא יוכל לנו. המחבלים והטרוריסטים רוצים להפריד בינינו, אבל אנחנו נישאר מאוחדים. כדי לנצח.
ובפרט ביום כזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. יום שכולו אחדות ישראלית.
ועוד תובנה קלה, המעבר החד בין 700 רקטות ל"הפסקת אש", בין הרוגים ופצועים ל"הסרת המגבלות", הזכירה לי ולו לרגע את המעבר החד בין "יום הזיכרון" ל"יום העצמאות". וקל להבין.