הטור השבועי

מרבים בשמחה // הרב בן ציון נורדמן

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". כיצד האדם יכול לשמוח למרות הקשיים בהם הוא נמצא ושגרת החיים שלא תמיד מיטיבה עמנו? הדרך לשמחה עוברת דרך היכולת שלנו לתת מעצמנו (טור)

הרב בן ציון נורדמן | כיכר השבת |
כותב השורות (צילום: אבי רביבו)

א.

מי שמתהלך בחוצות עיר בימים אלו, יכול להתבלבל לרגע משלל הגימיקים והמסרים שזועקים לעברו מלוחות המודעות, דפנות האוטובוסים ושלטי החוצות. גם בבית או במשרד מתקבלים ממטרי מסרים גלויים וסמויים באמצעות הטכנולוגיה העדכנית. הבחירות שיתקיימו בעוד כשלשה ימים נושאות בכנפיהם הבטחות מצידן של הפוליטיקאים מכאן ועד להודעה חדשה. כולם מבטיחים פה אחד ממשלה שמתחשבת באזרחים, להפוך את המדינה למקום טוב יותר שדואג לחלשים. בלה בלה בלה...

צביעות מקוממת נעוצה בהבטחות מסוג זה, ובמילה אחת: "נו... באמת?"... אז היכן הייתם עד היום?... הרי האמת גלויה לכל, רוב המפלגות והאנשים המתמודדים בבחירות הללו, ישבו כבר על מוקדי כח במדינה, ויכלו לעשות כרצונם. לו היו מאמינים בעצמם במה שהם מבטיחים הרי שהיו מבצעים זאת כבר מזמן... ומשום מה בכל מערכת בחירות שולפים מהשק את אותם 'שפנים' ומנופפים בהם כ'הבטחות בחירות' לקושש קולות, אך גדול הוא הפער בינם לבין הרצון והיכולת לביצוע. צביעות במיטבה!

תשאלו כל אזרח: מה אתה מצפה מהממסד? כולם ידברו על חשיבות הביטחון, בטחון הפנים, הכלכלה, מדיניות החוץ, וגם היחסים עם ארה"ב. אבל האמת היא שאת כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל מטרידה המשימה: לגמור את החודש... איך לשלם שכירות או משכנתא, כיצד לכלכל את הילדים בכבוד.

בראש האדם ההולך לקלפי קיימת התקווה לשנות, ולו משהו, את התפיסה החברתית של מקבלי ההחלטות. כל אחד באשר הוא זקוק לחמלה אנושית שתעטוף אותו. מישהו שיביט על הצרכים שלו וינסה לעזור לו. שהחברה תיקח אחריות על מצבו וסבלו, ולא תתנער מהמחויבות הבסיסית שלה לעזור לחלש.

אכן, מדינה ללא חמלה – היא מדינה ללא זכות קיום!

החמלה והדאגה לחלש חייבת להיות חלק מרכזי ואינטגרלי בחיינו כחברה אנושית. התורה מתייחסת לנושא זה פעמים רבות ומציבה אותו כתנאי בסיסי להתנהלותנו. הנה בפרשה הקודמת קראנו על הקשר הבלתי נמנע בין מתן תורה, לבין המצוות של חיי היום-יום. בהם מלמדת אותנו התורה הקדושה מצוות של בין אדם לחברו, כמו "לא תהיה לו כנושה" – אדם שהלווה לחברו כסף ואין לו להשיב, התורה מצווה עלינו לא לעמוד עליו כנושה, ומבאר רש"י "לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלוויתו אלא כאלו לא הלוויתו - כלומר לא תכלימהו". עד כדי כך מקפידה התורה על כבודו של הזולת, גם במצבו החלש והנזקק.

לסיכום: לדעתי הבחירה של האדם צריכה להיות במחשבה שקולה, על פי ערכים, ולא על פי ספינים והבטחות קיקיוניות שאינן רלוונטיות.

אם תרצו לממש את ה'חוש המסחרי' שלכם, יש לי הצעה אטרקטיבית בהחלט, אני ממליץ לכם לעשות כמוני ולהצביע ג' – יהדות התורה, שהיא לדעתי גם המפלגה שדואגת באמת מתוך ערכיות לחברה כולה ולכלל המגזרים – ולזכות 'על הדרך' לברכת הצדיקים, ולקבל את ברכתו של שר התורה מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א – לחיים טובים ומאושרים.

ב.

פרשת השבוע שלנו – פרשת תרומה, עוסקת בזכותו וחובתו הבסיסית של האדם לשאת בעול להשתתף ולהרים תרומה לבניית המשכן. אך ניתן להקיש ממנה גם לכל חיינו.

כפי שכתבנו כבר בעבר, ורבים כתבו ויכתבו, תרבות הנתינה וההענקה לזולת – טעונה קידום ושיפור. עדיין לא זכינו והנתינה תהיה נחלת הכל, אמנם ראוי לציין בהתפעלות את עוז רוחם של אותם העוסקים בנתינה ובהירתמות לטובת הכלל. אבל עדיין יש מקום להשריש בציבור את החובה והזכות להיות קשובים למצוקת הזולת, לא להתעלם ולא להעלים עין ממצבו של השכן הזקוק לעזרה, או שלבן המשפחה שנקלע ל"ע לצרה.

לפעמים נובע הדבר מחשש קל שמקנן בליבו של אדם, אולי יפסיד חלילה מהנתינה. אך פרשתנו מלמדת אותנו: "ויקחו לי תרומה". המפרשים עומדים על דקדוק לשון זה, מדוע התורה מגדירה את התרומה כ'לקיחה'? מדוע לא כתוב "ויתנו לי תרומה"? התשובה לכך היא פשוטה, כשהאדם מעניק משלו, כשהוא ממלא את תפקידו בנתינה הגונה, הרי הוא 'קיבל' כאן עשרת מונים ממה שהוא 'נתן', המקבל אמנם קיבל את הפרוטה, והיא תיעלם מהר מאוד... אולם הנותן הוא זה ש'קיבל' כאן דבר נצחי, הנותן נעשה טוב יותר, נעלה יותר, הוא קנה בנפשו קנין נצח!

ונסיים בדברי הבטחתו של הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק עשירי): לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו. וכך אמרו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר".

כל מי שמתעסק בנושא הצדקה, החסד והסיוע, יודע וחווה את זה על בשרו. הצדקה והנתינה לא רק שאינם גורעות מהאדם, אלא מוסיפות לו. רובד גשמי ורובד רוחני.

ג.

הנה שוב הגענו לפתחו של חודש אדר! "משנכנס אדר מרבים בשמחה". כיצד האדם יכול לשמוח למרות הקשיים בהם הוא נמצא ושגרת החיים שלא תמיד מיטיבה עמנו? התשובה לכך נעוצה בנושא שפתחנו. הדרך לשמחה עוברת דרך היכולת שלנו לתת מעצמנו. לא לחינם קבעו חז"ל ארבע מצוות בחג הפורים, שעיקרן הוא להשתתף עם כלל ישראל, לתת ולהעניק מעצמנו לאחרים. קריאת מגילה בציבור, משתה ושמחה בצוותא, משלוח מנות איש לרעהו וכמובן מתנות לאביונים. כאשר אדם הוא חלק מהכלל ונותן מעצמו לשני, אזי הוא מתמלא ברגש של שמחה פנימית שבכוחה לגבור על כל הקשיים.

שבת שלום וחודש טוב ושמח!

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר