אני זוכר את הרגע שהחלטתי לעבור לשכונת שערי חסד. הייתי רגע לפני חתימה על חוזה שכירות בשכונת קרית משה, חתימה שנדחתה שוב ושוב עקב בעיות שונות, ברוך שמו.
התארחתי אצל חבר בליל שבת בשכונה העתיקה, כשבראשי אני תלוי בין שמים וארץ, מצד אחד - עוזב את שכונת הר נוף, על אנשיה הטובים, על המניין האהוב בו העברתי רבות משבתותי, ושאני חייב לו המון מאהבת השבת שלי, ומצד שני - אינני יודע לאן בדיוק.
צעדנו אל התפילה ברחובות הזקנים, חולפים על פני בליל של אנשים שונים כל כך אחד מחברו, ההוא בלבן, השני באדום, ועל זו הדרך - בכל הצבעים, בכל הצורות ובכל המינים. הרגשתי שצעדנו בתוך השיגעון הנורמלי ביותר בעולם, כשברקע השלווה של השבת עוטפת את כולם במין חיוך גדול, גם כאשר פה ושם חולפת מכונית.
'הרהורים מותרים ולשדך' וליבי הרהר כמעט בקול: ידעתי שאם סופה נודדת סחפה אותי, הרי שהמקום הטוב ביותר להסחף אליו הוא שערי חסד. וכך נשאבתי נטול מעצורים אל אותה שכונה מרתקת.
יש משהו מיוחד בשיגעון, הוא נטול מעצורים, איננו תלוי בזמן, ואם נעשה בו שימוש נכון, כמעט הכל הופך לאפשרי, גם החיים..
כשאתה רואה יהודי צועד בשבת בחו"ל כנראה שתקדים לו 'שבת שלום', ככה אנחנו, מתחברים למה שקרוב אלינו, במיוחד כשאנחנו מרגישים בודדים, וכמו שאומר השיר: "אני חייזר, חייזר לא חוקי - אני אנגלי בניו יורק", ועל אותו רעיון: אני חייזר - אני יהודי בעולם הגדול.
מצד שני, בארץ, כשאנחנו מרגישים בטוחים, יהודי יכול לעבור לידך בשבת וכלום. אני לכשעצמי מנסה לומר שבת שלום לכל אדם מכמה סיבות.
הסיבה האנוכית היא, שאני נהנה ממבט הפליאה שתופס את אותו אדם. יש בזה חוויה מיוחדת בעולם שבו אנשים משחקים ברחוב משחקי התעלמות אחד מהשני, באלגנטיות קדושה.
לצורך העניין, אנשים שמתפללים יחד במשך שנים, וברחוב הם זרים אחד לשני, פוחדים עד מוות מתנודת ראש קטנה של 'שלום'. היי, אתם לא צריכים להפוך לחברים הכי טובים, אבל הרבה יותר קל לומר שלום קטן, מאשר להפוך לנינג'ות התעלמות על מסלול שלא יגמר לעולם, כך לפחות לימד אותי אבא שלי. תודה אבא.
הסיבה השניה היא החיבור, כולנו חלקי פאזל אלוקיים, וכשאנחנו מתקרבים במשהו - אנחנו מתקרבים במשהו, ואין כמו השבת כדי לחבר בין חלקים של פאזל, שבמבט ראשון אין ביניהם קשר.
------
תוך כדי צעידה לכיוון הבית עוברת לידי אישה חילונית מבוגרת, ואני אומר לה 'גוד שבעס' רחובי, ומתכנן להמשיך. האשה עוצרת ושואלת אותי בכעס למה אני צועק. אני מנסה להבין, והיא ממשיכה: "זה לא שנסעתי ברכב עכשיו, כמו ששמעתי אתכם צועקים מקודם על המכונית שעברה, אז למה אתה צועק?"
היה נדמה שבעברית לא נגיע לשום מקום, והשיחה עוברת לשפה האנגלית, אותה האשה מבינה יותר, ולאט לאט אני מגלה שהגוד 'שבעס' שלי נשמע לה בדיוק כמו ה'שבעס' שהילדים צעקו מקודם. מסתבר שכבר כמה אנשים בירכו אותה בשבת שלום אשכנזי, ומאחד למשנהו כעסה מתגבר והולך, כמו שרק כעס יכול להתגבר ולהתעצם.
צעדנו יחד לכיוון נחלאות, דיברנו קצת על השבת, ועל החיבור אחד לשני. היא סיפרה על כך שעלתה לארץ לא מזמן לבדה, ועל המציאות שבן אדם יכול לחשוב משהו אחד ובכלל זה משהו אחר, ועוד קצת על ישראל, ועוד קצת על ארה"ב, ואפילו עוד קצת (עד שכמעט הגיע זמן הבדלה), וכך היא נפרדה ממני לשלום בברכת גוד שבעס, ובחיוך של אדם שסוף סוף הרגיש שהעולם מסתכל עליו.
הגעתי הביתה, בירכתי מקדש השבת, ונזכרתי בסיבה שעברתי למקום הזה, על ידי שיגעון קדוש וקצת סבלנות אפשר לגעת בכל אדם, עכשיו כל מה שנותר לי הוא לעבוד עוד קצת על הסבלנות.
0 תגובות