זהו מכתב גלוי אליכם, מנהלי ומנהלות מוסדות החינוך, כן, אלה שעדין פתוחים. גם היום, כל יום בשבועות האחרונים.
כן, אלה שחושבים שהקורונה היא בדיחה או מזימה אפילה נגד היהדות החרדית.
איך אתם ישנים בלילה, אני חייבת לשאול אתכם?
אתם, ששולחים לנו, ההורים, מיילים ומבקשים שנסביר לילדינו איך להכנס מהדלת האחורית לחיידר, כדי שלא יראו אותם. אתם ששולחים את ילדינו להתעמת עם שוטרים - בשם לימוד התורה.
אתם, שמזלזלים בשמירה מינימלית על הנחיות הבריאות, שמצרפים כתות במסדרונות לא מאווררים, שלא מקפידים על הפרדה, ריחוק חברתי ושלא מנסים אפילו לקדם מודעות לבריאות ועטית מסכות.
אתן, שמודיעות על קיום מבחנים בסמינרים, בכתות מלאות וצפופות, שמתעלמות מהנתונים על החולות, שלא מכניסות כתות לבידוד, למרות חולות קורונה שנמצאו בהן.
אתם, רבנים ומורים, שקוראים לתלמידים שלכם לבוא ולהגיע ללמוד "במסירות נפש" למרות ההנחיות. אבל כמובן, משתדלים להגיע כמה שפחות לחיידרים שאתם מנהלים. ואם מגיעים, שומרים מרחק בטוח מהתלמידים הקטנים האלה - שחלילה לא תדבקו.
אתם, עסקנים ופוליטיקאים קטנים, שמקבלים את הפניות מההורים המודאגים, אבל לא עושים דבר כי מפחדים "שתשלמו מחיר אישי" עוד מעט, בבחירות המתקרבות.
רק תסבירו לי, איך אתם לא רועדים מפחד? לא מהחוק, חלילה, הוא כנראה לא רלוונטי בעולם שלכם. אבל מהאחריות על החיים, וממשקל הזלזול שלכם שעלה ועולה בנפשות של היקרים לנו.
אנחנו אמונים לשמירה על הנפש, יחד עם לימוד התורה. ולערבות הדדית כלפי המשפחה והקהילה, וכלפי עמ"י. אנחנו מאמינים בקידוש ה' על ידי לימוד התורה ולא בחילול ה' שמתבצע על ידכם, כשאתם משתמשים בילדים שלנו.
לא שלחנו את ילדינו בשביל שיפגשו עם שוטרים ויצעקו עליהם נאצים... לא לזה אנחנו קוראים חינוך, לא הסברתם לנו שזה יהיה חלק מערכי המוסד, כשדברתם על יראת שמיים, מידות טובות ו"בין אדם לחברו".
ואתם, מעצלות, מגאווה ומבלבול ערכים ממשיכים כרגיל. ובמקביל מורים לילדים הטהורים באמת שלנו להתפלל לרפואת החולים והחולות הצעירות. עיוורים מלראות את הפרדוקס. אגוצנטרים מדי מכדי לקחת אחריות.
לו יכלו המונשמים והנפטרים לדבר, והיו שולחים אצבע מאשימה לעברכם? מה הייתם עונים להם?
כשתגיעו לנחם אבלים בבית משפחה שאבדו את אחד מהוריהם בעקבות הקורונה. מה תגידו כשיסתכלו אליכם בעיניים מאשימות?
כרגע יש בידכם איזושהי אשליה של שליטה על הילדים שבמוסדות שלכם, על המשפחות שמפחדות אפילו לדבר כנגד הזלזול בחייהם ובחיי משפחתם. על התלמידים והתלמידות השבויים בידי המערכת שמשתמשת בהם ללא חשיבה על ההשלכות. כן, גם עלי ועל ילדי. כי גם את המכתב הזה אני כותבת בשם בדוי מחשש שילדי ישלמו מחיר יקר בהמשך.
לא לעולם חוסן, ולא לנצח נפחד כולנו מאנשים קטנים עם משרות גדולות. זה הזמן שלכם להתעשת, לפתוח את העיניים ולהתבונן במציאות, לחבר את הנקודות ולהבין שעשיתם עוול, והגיע זמן התיקון.
להתאמץ קצת יותר ולמצוא פתרונות יצירתיים שלא יסכנו אף אחד, להבין שהגיע הזמן להודות בטעות ואולי סוף סוף לקדש שם שמים ולחנך לחיים של תורה עם אהבת תורה.
את מה שבידי עשיתי, בכתיבת מכתב זה ובשמירת ילדי הפרטיים מחוץ למוסדות בזמנים אלו. "צינים פחים בדרך עיקש- שומר נפשו ירחק מהם" (משלי).
באיזה צד של הפסוק אתם בוחרים להיות?