לא זכיתי להימנות בין תלמידי ישיבת בריסק. בין שתי האופציות הגדולות הפתוחות לבני חו"ל השואפים לצמוח בישיבות ארץ ישראל, בחרתי בישיבת מיר ובמורשתה, על פני ישיבת בריסק. אך זה לא מנע מאתנו מגע קרוב עם 'מעתיקי השמועה' של מסורת בריסק, והם אמרו שני דברים.
האחד - הוא זהירות מופלגת בכל הנוגע לפיקוח נפש. דוגמאות רבות לכך, והמובהקת שבהן היא הנטייה להקלה רבה בארבעת הצומות הקלים, מתוך חומרת פיקוח נפש, עד שיש כאלה שאינם צמים בהם כלל. אנו ב'מיר' התפלאנו על כך: מי כבר מת בגלל צום של כמה שעות? אך המסורת עצמה, תוך מוכנות להקל בהלכה מקובלת למען קיומה, בהחלט מרשימה.
השני - הוא אנטי-ציונות קיצונית. סיפורים רבים הדגישו את עומק הסלידה של מורשת בריסק מהציונות ומחילוניותה של המדינה, שכללה גם ביקורת חריפה על הרבנות הראשית, על השתתפות בבחירות ועוד.
מנגד, השקפת העולם האנטי-ציונית מעולם לא טשטשה את גבולות ההלכה. בבריסק כיבדו תלמידי חכמים מכל החוגים (בלט הכבוד לרב קוק זצ"ל), למרות ההבדלים העצומים בהשקפה.
והנה הגיע היום, והתנגשו שתי המסורות, בהלווייתו של הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל, בנו של הרב מבריסק זצ"ל. מצד אחד, הזהירות בפיקוח נפש מחייבת הקפדה על ריחוק חברתי, על עטיית מסיכות ועל הימנעות מהתקהלות. לא צריך להיות גאון מופלג להביט על הנתונים, ולהבין שיש כאן לפחות ספק משמעותי של פיקוח נפש. ומנגד, האנטי-ציונות מזדעקת נגד הציות להנחיות המדינה; 'וכי אנחנו כפופים לחוקותיהם?'.
עצוב לראות שבאופן קיום הלוויה ראינו את מסורת ההשקפה מנצחת את מסורת התורה בנוק-אאוט. ההתנגדות לממסד הציוני - ואולי לממסד בכלל - גברה כמעט ללא מאבק על הזהירות ממגפה שעודנה משתוללת בקרבנו וגובה קורבנות נוראים. ואין לנו אלא לתמוה: מה יותר מסוכן, צום של יום או נגיף הקורונה...
בזמן שצעירים וצעירות הופכים חולים מסוכנים מדי יום, חלילה, לא פלא שפרופסור דרור מבורך, מנהל מחלקת קורונה בבית החולים הדסה עין כרם, כינה את מסע ההלוויה "מרחץ דמים". ומה נענה ביום הדין?!
ביום שבו התבשרנו בכפליים כי "נצחו אראלים את המצוקים", אבדות קשות שמי יתן תמורתן, המחשבות העגומות לא יכולות להפסיק מלנקר במוחנו.
- הרב יהושע פפר, ר"מ בישיבת חדוות התורה ועורך ראשי של כתב-העת 'צריך עיון'.
0 תגובות