למה אף אחד לא מדבר על מנטליות של דחיפות בציבור החרדי // דעה

לסיוע למשפחות הנפגעים באסון מירון לחצו כאן

כשהגעתי למעלה ההר, ניסיתי להיכנס לאזור מעל מתחם הרשב"י. לצערי, לא היה ניתן לעבור בשום אפשרות סבירה דרך השביל הצר שבקושי רכב אחד יכול להיכנס בו. השנה, עקב עומס האנשים שפקדו את מתחם הרשב''י היה אפילו יותר קשה לעבור באותו השביל.

מדובר במעבר/שביל דו סטרי שדרכו נכנסו אנשים נשים וטף למתחמי ההדלקות. השביל היה תקוע באנשים שבו זמנית ניסו להיכנס ולצאת ממנו.

כמי שעוסקת בתחום, נדהמתי לגלות שניתן אישור למתחם שנכנסים דרכו כל כך הרבה אנשים בדרך דו סטרית.

אני אתאר לכם את המצב: אנשים נדחפו לשני הכיוונים - נשים עם תינוקות וילדים קטנים, אברכים ובחורים, הנשים בכו וצעקו שהורגים להן את הילדים, גברים לא ראו אף אחד ממטר, אלא דחפו חזק, העיקר לעבור את הקטע הזה ולהגיע להדלקה.

תסלחו לי על האמת השקופה אבל לצערי המצב הנורמלי אצלנו באירועים מתקשר ל''מנטליות של דחיפות'' שמתעלמות מכל הלכות ''שמירת הנגיעה'' האפשריות. שמעתי במו אוזני גברת אחת שהעזה לצעוק לגברים "איפה שמירת נגיעה?!" אך צעקתה לא הועילה וכל מה שהגברים עשו אז זה דחפו יותר ויותר. מה שעמד לנגד עיניהם זה לברוח משם לכיוון היעד שלהם.

מצב זה נמשך כל הערב והלילה, בו זמנית. אנשים יצאו מההדלקה של באיאן ואנשים שהגיעו אליה והמשיכו להדלקה של תולדות אהרן באותו השביל הצר. מדובר בעשרות אלפי אנשים שראיתי במו עיני עוברים שם במשך כל הערב. לאחר מספר ניסיונות לעבור למתחם ההדלקה נסוגותי, והתרעתי "עלול להיות כאן מה שהיה בהלוויה של הרב וואזנר זצ"ל" שם היו הרוגים בגלל צפיפות ודחיפות.

זזתי הצידה למקום קצת נושם יותר וניסיתי לעצור נשים עם ילדים. שידלתי אותן לא להמשיך והזהרתי אותן מפני סכנת חנק ורמיסה לילדיהן. ביקשתי שיעצרו וייהנו מצפייה במסכי הענק שהציבו במעלה ההר.

לא נעים לומר, אבל רובן לא שמעו לי והמשיכו.

אני לא מבינה, איך שביל כל כך צר - אושר ע"י קצין הבטיחות – כמעבר "דו סיטרי" לאזור מתחמי ההדלקות עבור ציבור כל כך גדול?! ומדוע לא עושים הפרדה בין נשים לגברים ולא רק בגלל הצניעות אלא גם בגלל הכוחניות של הגברים!! זה לא אותו הקצב!

ומילה נוספת לגברים הצדיקים, מה עם הצניעות? מדוע להידחף בין נשים? לרמוס אותן, העיקר לעבור??!!! רק באוטובוס צריך שיהיה מהדרין??? מה עם מינימום של איסור נגיעה?

נקודה קשה וכואבת נוספת אליה אני רוצה להתייחס היא הקלות הבלתי נסבלת שבה מביאות אימהות תינוקות וילדים למתחם קבר הרשב''י!! בעיני, צריך לפתוח להן ''תיק ברווחה'' על חוסר שיפוט הורי ויכולת לוותר על תענוגות בזמן שהן מגדלות ילדים קטנים.

היכן התבונה של אותן אימהות ש''כל דבר בזמן שלו"? מה יש לילדים רכים בשנים לחפש במתחם הקבר ההמוני והדחוס במירון? בין המוני הגברים שלא סופרים את אף אחד ממטר ומתנהגים כמו חיות, דוחפים בלי להביט לצדדים, העיקר להגיע ל"הדלקה".

מדובר במנטליות של "לא מעטים" מהמגזר שיוצרת סיטואציה נוראית. אני יכולה לתלות את ההתנהגות הזו רק בכורח הצפיפות והמציאות להגיע להדלקה ולא חלילה מתוך רוע אבל כאמור, התוצאה קשה וכואבת!

ולסיום, כמה מילים טובות על הדרך שבה הנגישו את האירוע במעלה ההר עד למתחם. הייתה אפשרות צפייה מסודרת על גבי מסכי ענק, כך שמי שמאוד רצתה להגיע עם ילדים יכלה ליהנות איתם בצפייה במסך, מבלי לסכן אותם. כל אותן נשים ואני בתוכן נהננו מאוד מאוד מצפייה במסכים – אני רוצה להודות לכל מי שחשב עלינו.

הדברים נכתבו בצער רב אך עם הרבה תקווה שהציבור ילמד להיות יותר אנושי, ובמקביל שהמדינה שלנו תשכיל ללמוד ולהבין את הצרכים של מגזר זה, ומי יודע אולי הפתרון הראוי הוא בניית אצטדיון נרחב למטרת התכנסות זו.

ריקי ר. חרדית דאוגה וכואבת