האסון בקרלין לא גזירת שמיים // הרב דב פוברסקי

לפעמים נדמה לנו שכמו שנעשה נס שהוא בניגוד לחוקי הטבע - כאשר מישאל חנניה ועזריה נכנסו לכבשן האש ויצאו ממנו חיים ושלמים, כך גם יקרה למי שנכנס לטיש של האדמו"ר מקרלין במקרה הזה, או לקבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון מהחודש האחרון, גם הוא נכלל באותה קטגוריה.

לעיתים אנו משחקים עם החיים שלנו ושל זולתנו, וכאילו בכלל אנו עושים את הדבר הנכון, כי ישראל הם מעל הטבע.

נדמה כי המצווה של 'ושמרתם על נפשותיכם' - זו רק המלצה 'לעמי ארצות' – כאלה שהם חסרי אמונה בסיסית.

אם נחזור מעט אחורה לתקופת הקורונה, נזכר כי היו קבוצות של מזלזלים בהנחיות, ומשם גל של חולים ומתים בקהילה – ואנו בשלנו, וכהסבר משכנע לפחות את הדובר החכם התורן הוא: שמי שנגזר עליו שימות זה יקרה כך או אחרת.

שיטת 'הסמוך' 'ויהיה בסדר', מלווה אותנו ואולי חקוקה באיזה שהוא מקום ב–d.n.a. שלנו כיהודים, נכונה העובדה כי אנו כיהודים למודי ניסים, הרי כל הימצאותנו וקיומנו בארץ ובכלל הוא נס לא מובן.

אני לא מדבר על כך, שכאשר נכנסו שוטרים ופקחים לפאתי מאה שערים, ובקשו להפסיק את שרשרת ההדבקה במוסדות הלימודים, הם כונו בשמות גנאי, לא פחות 'מנאצים', רק בשל רצונם למלא את תפקידם לטובת התושבים עצמם לא פחות.

מה שאנו רואים במחננו זה לא פחות מאשר פשיטת רגל ערכית מוסרית, הדברים לא נעשים במסתור או בקצה, עצם העובדה שאין מוחה ומצפצף, זו אמירה ואף תמיכה במקרה הגרוע ומשיכת כתפיים במקרה הפחות גרוע.

לנו - הציבור החרדי, נוח לנו להילחם על הדת איפה שנוח לנו, ולאו דווקא איפה שבאמת צריך, דוגמא: כאשר עירית תל אביב מחללת שבת בפרהסיה, ועובדת בשבת בבניית גשר, במקרה גשר שנקרא בשם 'גשר יהודית', שהוא אירוע מכונן שמוציא אותנו כחרדים מדעתנו על יציאה כה מכעיסה מהדת ברחובה של עיר.

מה בין חילול השבת של עירית תל אביב, שהוא דבר חמור בפני עצמו, לבין זלזול בחיי אדם מחפירה בתוכנו.

הכתב אישום במקרה זה איננו אישי נגד קבלן או שוטר כזה או אחר, הוא מכוון גבוה יותר, הוא מכוון למובילי ומנהיגי הקהילה שאינם עומדים בפרץ ונושאים באחריות של מותם ופציעתם של אנשי קהילתם.

מי שיש לו השפעה ואיננו מוחה ומנחה נגד זלזול בחיי אדם, נגד קריאות נאצים כלפי יהודים – גם אם הם שוטרים או חיילים, הוא נושא באחריות לפשיטת הרגל שאנו נמצאים בתוכה.