הליברליזם בישראל הפך להיות הבריון של השכונה. וכדרכם של בריונים הוא מטיל את אימתו על כל מי שנוהג אחרת ממנו.
ישאל השואל, איך יתכן שדווקא מי שמתקרא ליברל, המתיימר להחזיק בעמדה מוסרית פילוסופית שהמנוע הערכי שלה הוא חופש, חירות ושיוויון מגביל את כל מי שאינו בדיוק כמוהו, ולא זו בלבד, ממשיך להתהדר בנוצות הליברליזם. אלא, שככה זה בשכונה לבריון סולם ערכים משלו ועל כולם להתיישר על פיו.
השבוע הזמרת והיוצרת אתי אנקרי נאלצה לבטל הופעה חגיגית בזאפה בשל חשש מפתיחת הליכים משפטים בגין קיום המופע לנשים בלבד.
אמנם החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים קובע כי אנשים שאמונתם הדתית מחייבת קיום אירועים בהפרדה אזי לא יראו בכך הפליה אסורה. אבל מסתבר שאין די בלשון החוק הברורה ובכוונת המחוקק כפי שמשתקפת מפרוטוקולים שתיעדו את הדיונים שקדמו לחיקוקו כדי לאפשר לנשים לחיות לפי דרכן.
החשש של מקומות תרבות פרטיים מהליכים משפטים לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא פרי של קמפיין ציבורי אגרסיבי ומתמשך. שלא אחת דומה כי הקול הליברלי משמש הלכה למעשה כפלטפורמה שמטרתה להנדס את המרחב הציבורי ולשרטט את גבולותיו בהתאם לעקרונות המתקראים ליברלים, תחת מעטפת מילים מסולסלות אבל עם אמת אחת פשוטה והיא הדרת ציבור ענק במדינת ישראל המבקש לחיות את חייו בדרכו שלו.
עומדים להם "לוחמי חופש" לשיטתם, וממרום עליונתם המוסרית, ומושבם בצריח העליון של האור והערכים הנעלים והמוחלטים הם מבקשים להפליא בנו מוסר על דרכנו במקרה הטוב, במקרה הרע והמצוי הוא להלך אימים באמצעות כלים משפטיים כנגד ציבור מושתק ומוחלש.
זכויות הפרט הצחקתם אותם, הם קובעים מה הן זכויות, ומי יהנו מהם.
למעשה נשים דתיות וחרדיות ובכלל נשים המעוניינות לצרוך תרבות או להתבטא אומנותית כמו אתי אנקרי מושתקות על ידי אג'נדה דורסנית ששומעת רק את עצמה ורואה אותה כבעלים הרעיוני של המרחב. והכל בשעה שבמדינת ישראל 2021 ישנו ציבור המונה לכל הפחות כמחצית מהעם שמחזיק בסט ערכי זה.
בתחילה הסבירו לנו כי לא יעלה על הדעת לעשות שימוש בכספים ציבורים לאירועים המתקיימת בהם הפרדה כמו ההופעה בעפולה בקיץ 2019, הגם שמדובר באירוע המיועד לאוכלוסייה המקפידה על ההלכה, ותושבים שיש להם את הזכות שכספם יוקצה גם לאירועי תרבות מותאמים לאורח חייהם.
כשהרב פירר ביקש לקיים אירוע פרטי ללא זמרות (כי ההלכה אוסרת) אבל כן עם נשים בתפקידים אחרים כמו הנחייה, תקפו אותו עד שנאלץ לבטלו.
זכותה של יוצרת לבחור את הקהל שיקח חלק במופע שלה. אין מדובר בהפליה שרירותית, אלא אמונה דתית שתוחמת את גבולות הגזרה שלה.
חברה חופשית או לפחות כזו המתיימרת להיקרא כזו, חייבת להלחם על החופש של הקבוצות בחברה הישראלית בפרט למיעוטים.
המרחב של המאמינים הוא מרחב אישי, אף שקיומו נעשה לעיתים על ידי השאלת ובשימוש המרחב הציבורי. והתערבות בפרקטיקות הנוהגות במרחב אישי זה הרי הוא כהגבלת חירותם ובנסיבות אלו כאונס תרבותי ונישולם מניה וביה מזכותם לתרבות.
משקף את עקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו שירותים לציבור צריכים להינתן על בסיס שוויון מגדרי. האופן השני, שירה בהפרדה, הוא ביטוי לחריג צר, המתיר פגיעה בשוויון המגדרי בנסיבות מצומצמות על מנת לאפשר את השירות לחלק מסוים מהציבור שלא יצרוך אותו אלא בהפרדה מגדרית ויוצרת של תבטא את האומנות שלה אלא בפני נשים בלבד.
הכותבת עו״ד עוסקת בדיני משפחה ומקימת הפורום המשפטי למען נשים חרדיות
0 תגובות