מי מאיתנו לא ביקר במהלך ימי חייו ב´כיכר השבת´. מרכז העצבים של הציבור החרדי. כיכר השבת הוא לא רק מקום, הוא מושג. הוא מרכז ההוויה החרדית. צוואר הבקבוק אליו מתנקזים ההפגנות, הפשקווילים, החדשות. הוא פקק תנועה עצום. הוא הזרוע המחברת בין השכונה החרדית ´מאה שערים´ לבין ´גאולה´. אם תרצו, צומת המחברת בין החרדים לעולם כולו. כאן הכל קורה.
מערכת ´כיכר השבת´, האתר החרדי, שמחה להגיש לכם פרויקט חגיגי, לכבוד השקת הפורטל החרדי הראשון בישראל, המתאר עשר עובדות בולטות על כיכר השבת המיתולוגית.
ערב שבת בכיכר השבת
במהלך ימי החול שורה בכיכר השבת וסמוכותיה אווירה של קדחתנות, נמרצות, זריזות. המקום הסואן במהלך השבוע כולו דומה לזה הנדרש בערב שבת, בו כולם עושים את ההכנות האחרונות לקראת בואה של שבת המלכה.
אז מה יש לומר כאשר מגיע ערב שבת בכבודו ובעצמו?
אח. ערב שבת ב´גאולה´ ובכיכר השבת, לא ידמה לו ולא ישווה לו בעולם כולו. מכל קצוות העיר והארץ זורמים לכאן רבבות יהודים. לקנות חלות בקצבורג, לרכוש קוגעל וצ´ולנט ב´הדר גאולה´, לטעום את השניצל של שטיסל, לבחור ממתקים, פיצוחים, מאפים, עיתונים. שבת קודש בפתח והרוח שורה על הכיכר.
ה´תוהו ובוהו´ של כיכר השבת בערב שבת כה מתוק. כה יהודי. ורק כאן, המקום היחיד בעולם, בו אתה תקוע בפקק שלא משתחרר והרכב לא זז ממקומו כבר רבע שעה, אתה הופך להיות המאושר באדם.
מה באמת מחזיק את הקירות
אמרה יהודית עתיקה גורסת שהדבק האמיתי שמחזיק את קירות שכונת מאה שערים וגלילותיה הם הפשקווילים. טול מקירות השכונה את הפשקווילים, אומרים בשכונה, וספק אם יצליחו הבתים לעמוד על עומדם.
תרבות הפשקווילים כאן היא עתיקה, בת שנים. עוד לפני המצאת האינטרנט, במקום שבו העיתונים הם "בל יראה ובל ימצא", בטריטוריה בה הרדיו היחיד מותקן באוטובוס (וגם הוא בווליום מושתק), שימשו הפשקווילים מאז ומעולם כדרך הטובה ביותר להעברת מסרים.
אינו דומה פאשקוויל של מנחה, לפשקוויל של שחרית. פאשקוויל של חצות, לזה שהודבק בחטף בשעת צהרים. הצד השווה שבהן, כולם מעוררים עניין, כולם נקראים בשקיקה, כולם יוצרים את שיחת היום וכולם הם רק הכנה לפשקוויל הבא.
ועל כן ינועו אמות הסיפים ונתאסף כולנו לעצרת קודש למען אתרא קדישא ´כיכר השבת´. בהשתתפות גדולי הרבנים שליט"א.
מפגינים עליך ירושלים
אין ספק, כיכר השבת היא גם כיכר הזעם. כיכר המחאה, ההפגנות, התפילה, הצומות והצעדות. כיכר השבת היא המקום המועדף על ראשי העדה החרדית לקיום הפגנות, בשל הסמיכות ל´מאה שערים´ והרלוונטיות שלה מבחינה אסטרטגית כמוקד רחב ומרכזי.
הקירות האלו ידעו אלפי הפגנות ומאבקים, אלימים ושקטים. הכיכר הזו גם ידעה אין ספור מעצרים של חרדים בידי אנשי המשטרה שעם הזמן העדיפו לבקר כאן כמה שפחות.
המקום הזה, מנקז אליו באופן מיתולוגי ורב שנים, יצרים רבים, מלחמות אמוציונאליות אך גם עצרות שקטות של תפילה ואמירת תהילים כנגד גזירות. שמד, צניעות, שבת, פגיעה בקדשי ישראל ומה לא.
תפגוש אותי בכיכר השבת
מאז ועד היום יודעים כולם, איפה נפגשים? בכיכר השבת. דומה שאין עוד מקום בירושלים שמנקז עליו מפגשים כה רבים, בין אב לביתו, בין איש לאישתו, בין חברים, חברותות, בעלי עסקים וסתם יהודים.
גם כאשר מגיעים הנה, לארץ הקודש, יהודים מהתפוצות המתארחים בירושלים, קובעים כולם להיפגש באותו מקום: "נתראה בכיכר השבת".
העיתונות של ראשית הקמת המדינה עמוסה בתיאורים צבעוניים ומרגשים של מפגשים בכיכר השבת, שהייתה גם מוקד מפגש לבני ישיבות, המיתולוגיות שבהן: ישיבת חברון וישיבת גור, וכן של בנות סמינר בית יעקב שהיה ממוקם לא הרחק משם.
האצטדיון החרדי היחיד בעולם
מה עושה יהודי שחשקה נפגשו להפיג מעט את השעמום? התשובה: הולך לאצטדיון. לא איצטדיון של תרבות רומי חלילה, המציג את תרבות הגוף ומשחקי ראווה ורהב, אלא איצטדיון לנשמה. בכיכר השבת.
העובדה שרחוב ישעיהו ושטראוס נבנו כמורד הנשפך לכיכר השבת, יצרה מעין איצטדיון שבתחתיתו, ניתן למקם במה עליה צופים העומדים במורד הרחוב. לאורך ההיסטוריה התקיימו אלפי כינוסים ועצרות, כאשר מאות יהודים מאכלסים את אותו "איצטדיון" טבעי ולא מלאכותי.
לפני כעשרים שנה, כאשר עלה רעיון להקמת איצטדיון ברכס שועפט, קמה לכך התנגדות גדולה של הציבור החרדי. בצעד נדיר התחברו יחד הרב מנחם פרוש מאגודת ישראל ואנשי ה´עדה החרדית´ להפגנה משותפת באצטדיון החרדי האמיתי, בכיכר. אבל איך מושיבים יחד את רבני ה´עדה´ עם נציגי ´אגודה´? הפתרון: על הבמה למטה הוצבו בעלי התפילה, ולמעלה, מעל בנק לאומי, ממנו יוצאים שלוש מרפסות, ניצבו זה לצד זה כל הרבנים: במרפסת אחת רבני ה´עדה´, בשניה אנשי ה´אגודה´ ובשלישית, רבנים מכל הזרמים.
כך נוצר מוקד החיכוך
כיצד הפכה כיכר השבת למוקד חיכוך? או שם נרדף למילה הפגנה? העובדה שהייתה בראשית דרכה צומת המפרידה בין עולמות שונים לחלוטין.
אזור ´מלכי ישראל´ היה דתי מסורתי, רחוב שטראוס חילוני, רחוב יחזקאל ספרדי וב´מאה שערים´ התרכז הציבור החרדי. כך הפכה הצומת הטעונה הזו, מוקד חיכוך המוני בין הזרמים.
החיכוך הראשון נוצר בתקופה שלפני קום המדינה: בשנות הארבעים כאשר הבריטים בנו מגרש כדורסל בתחתית רחוב יחזקאל, לשם היו מגיעים לשחק בשבת. הרב קוק יחד עם הרב זוננפלד יצאו בקול קורא נחרץ לצאת ולמחות. כך נפגשו המפגינים עם אלו שהגיעו מהשכונות השונות של ירושלים, מרביתם ברכבים, והחיכוך הגדול התלהט בצומת רחבת הידיים. אז גם החלו ההפגנות הראשונות למנוע את התחבורה במקום בשבתות.
באותם ימים גם הוקם ברחוב יחזקאל מרכז חברת תנובה, לשם זרמה תוצרת מכל רחבי הארץ, גם בשבתות. העובדה שבאותם ימים עוד לא הומצא המקפיא, גרמה למקום להיות חם לחלוטין. בתחילה היו אלה הערבים שהיו מגיעים בשבת להביא את תוצרתם, לאחר מכן הצטרפו אליהם גם חקלאים ואנשי רפת יהודים. ההפגנות התלהטו, שמחה וששון ליהודים. אז גם נוצר החרם החרדי הראשון, נגד חברת תנובה.
לכו מכאן, רוצחי סגלוב
כאשר החלו הדיבורים על הקמת המדינה, יצאה הפגנת ענק של הקנאים לכיוון מפקדת הבריטים, להודיע: אין לנו חלק למדינה הציונית שתקום בארץ ישראל ואיננו רוצים בה. צעירי הפלמ"ח שצפו בקנאים המפגינים החלו לירות באוויר ואף כיוונו את היריות לעבר המפגינים. באותה הפגנה נפצעו מספר יהודים.
בשנת תש"י, התארגנה קבוצת תנועות נוער שהחליטה לשים קץ להשתלטות החרדית להפגין בכיכר השבת. הם הגיעו במשאיות בשבת בבוקר לכיכר, שם קיבלו את פניהם תלמידי ישיבות חברון וגור שהניסו אותם לאחר מאבק ארוך ואלים במיוחד.
החרדים, מעודדים מההצלחה, החליטו להתקדם לרחוב יפו, שם העמידה חברת התחבורה העירונית קווי נסיעה לים. החיבור של צניעות ושבת הוציא את החרדים לרחובות לאחת ההפגנות הקשות והאלימות בתולדות המקום. היא זכורה בעיקר בזכות העובדה שאחד המפגינים, פנחס סגלוב ז"ל, נהרג לאחר שקיבל בעיטה מאחד השוטרים.
שמו של סגלוב הפך שגור בפי המפגינים החל מאותה שבת. השוטרים שהגיעו להרגיע ולהשיב את הסדר על כנו, זכו לקריאות "רוצחי סגלוב" מפי המפגינים.
הבית של נטורי קרתא
כיכר השבת היא התחנה המרכזית של ´נטורי קרתא´, הקנאים של ירושלים. ובתרגום מילולי = שומרי העיר. כיכר השבת היא מקום הבילוי שלהם, מוקד העימותים, משם הכל מתחיל ושם גם מסתיים.
כאשר החלו ההפגנות הגדולות במקום, היו יוצאים הקנאים מהסמטאות, עם קלחי תירס מיובשים וכל רכב שהיה מעז להתקרב, חטף. המשטרה, מנסה להשליט סדר, מגיחה ונסוגה במהירות.
בראש המפגינים עמד הרב עמרם בלוי, ראש ה´נטורי קרתא´. עליו מספרים שכאשר נפתח קולנוע אדיסון לעבודה בשבת, היה מגיע בשעת פתיחת האקרנים, מכניס את ראשו לתוך הקופה, חוטף מכות באלות ואגרופים מאנשי הקולנוע, אך לא זז מהמקום עד צאת השבת.
וכל בית ישראל יבכו, בכיכר השבת
הרבה בכי ואבל אמיתי היו בו בכיכר השבת. רבבות דמעות של יהודים כשרים נספגו כאן על כביש האספלט שדומה כי איננו אדיש כשאר כבישים דכולי עלמא. רגש יש בו בכביש, כאן, גם הקירות חשים את כאבה של הנשמה.
מאז ועד היום עברו הלוויות חשובות של גדולי הרבנים, האדמו"רים ואישי ציבור מכובדים, בכיכר השבת. הסיבה לכך היסטורית בעיקרה, אך גם סמלית. לכאן זרמו קווי האוטובוס מכל קצוות עיר הבירה, שאפשרו התקהלות מאורגנת של כל יהודי העיר, בהלווית גדולי הרבנים. והסמליות? עם ישראל מאוחד בשעת אבל על גדולי הדור.
הלוויותיהם של שלושת האדמו"רים האחרונים לבית גור עברו בכיכר השבת, כך גם דרכם האחרונה של ראשי ישיבת חברון שיצאה מכאן.
לפני יותר משלושים שנה גם עברה במקום הלוויה היסטורית של ששה ספרי תורה שנשרפו בבית כנסת שעלה בלהבות בכפר יונה. גדולי הרבנים הגיעו לבכות את ששת ספרי התורה, "עליהם צריך לבכות כמו ששה תלמידים חכמים שנשרפו", כנאמר בהספדים.
תזמינו אמבולנס, יש נפגעים
החיכוכים הרבים וההפגנות במקום, הפכו את כיכר השבת גם למוקד מרכזי של פעילות רפואית. כמעט בכל סיומה של הפגנה נרשמו נפגעים, נרשמה תנועה ערה של רכבי מד"א ופינוי פצועים.
בדיחה ירושלמית מספרת על יהודי שעבר פעם בשבת אחר הצהרים בכיכר השבת וראה לפתע על הרצפה שטר כסף בעל ערך. הוא נעמד והניח את רגליו על המציאה, פותח ספר תהילים וממלמל פסוקי תפילה עד שתצא השבת.
כמה דקות לאחר מכן הגיח למקום שוטר שביקש ממנו בנימוס לעלות על המדרכה. היהודי המשיך בשלו ולא שעה לדברי השוטר. בפעם השניה ביקש זאת ממנו השוטר בתקיפות מעט אך היהודי המשיך בפרקי התהילים כאילו אינו שומע. בפעם השלישית זעק השוטר בתקיפות רבה: עלה על המדרכה מיד! והיהודי בשלו. כאן פקעה סבלנות השוטר והוא החטיף ליהודי מכה הגונה בפניו.
לפתע ראו העוברים ושבים את היהודי זז ממקומו, נוטל את הכסף, מכניס לכיסו וממשיך הלאה.
"שבת היום", צעקו לו. אך הוא השיב להם מניה וביה: "אבל אני כבר ראיתי כוכבים...".