פפנהיים: "אסור לשמוח על מות בן-לאדן"

אז מותר לשמוח במפלת הרשע? הרי מקרא מלא הוא דורש ´באבוד רשעים רינה´, אבל מאידך בכתוב אחר נאמר ´בנפול אויביך אל תשמח´. במבוכה זו האיר לנו עינים בעל ´משך חכמה´ הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, וזה לשונו: הנה ב´פסח מצרים´ לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום-טוב לא נהיג, ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות, הוא להורות שלמות מצוותיו יתברך בין כל העמים בדתותיהן הנימוסיות, יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחוג חג הנצחון. לא כן ישראל - המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה´, הלא הרע בעיני ה´ צריך לשנאותו, ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה´ את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל...´

לפי מרן הגה"ק רבי שמשון רפאל הירש, הרי זוהי המשמעות של דברי הכתוב "ובחוקותיהם לא תלכו", כציווי הסתלקותם של בני ישראל מדרכיהם המקולקלות של מצרים וכנען שהיו ידועים כעובדי עבודה זרה וכנגועים בשפיכות דמים ובגילוי עריות, כלומר מחללי משפטים מוסריים טבעיים ואוניברסאליים הגלויים לשכלו של כל אדם.

כמו-כן, הבליט הרש"ר הירש על סמך חז"ל שלגבי עשיית משפטי ה´ הכוונה כאן שכל אדם ששומר ומקיים את חוקיו ומשפטיו של ה´, גם "הטובים" וה"צדיקים" של כל האומות, יחיו בהם כמו בני ישראל.

כלפי בני ישראל, טוען הרש"ר הירש, החוקים והמשפטים הללו "לא באו לזכות אותנו במעלות יוצאות מן הכלל – למעלה ומחוץ לדרגת האדם; אלא הם באו להחזיר לנו אותה דרגה אנושית, שהיא ייעודו הקדמון של האדם שנברא בצלם; במשפחת האדם היהודי החל – ובכלל האנושות יכלה; וזו כל תכלית ההנהגה האלוקית בהיסטוריה". כלומר, הבדלת בני ישראל מיתר העמים היא בשם ולמען האנושות.

● ● ●

ידוע הלצתו של רבינו הק´ מסאטמאר בעל ´ויואל משה´ זיע"א – יום העצמאות מן התורה מנין? וזה מרומז בפרשת השבוע, פרשת אמור, בו מוזכרים כל חגי ומועדי ישראל, ולבסוף ישנו הפרשה של ´ויצא בן אשה הישראלית´ שמעולמו יצא, וסופו שרגמוהו באבנים...

ובאמת "פרשת המקלל" מתארת אמירה קשה שיצאה מפיה של דמות אנונימית-למחצה. פרשה זו עוררה שאלות קשות (והאברבנאל, כדרכו, מנה בה לא פחות מעשר שאלות), הן ביחס לפרטים שונים שנכללו בה (כגון מה היה בדיוק טיב ה"קללה"), הן באשר להתלבטות בגזירת עונשו שהצריכה את הנחתו ב"משמר לפרוש להם על פי ה´". מהעונש החמור שהושת על המקלל לסוף - גזר דין מוות בסקילה על ידי ולעיני כל ישראל, למדו חכמים כללים גדולים במשפט ההלכה בכלל, ובתורת הענישה שבו בפרט.

דברים נכוחים בעניין זה, ובעקבות חז"ל, כתב מרן רבי שמשון רפאל הירש: "אמרו בתלמוד "בית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות", מחוץ לעיר; ואם בית הדין ישב מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו. זאת - "כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחין" - לבל ייראה הדבר כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז בחרב נוקמת. עיקר תפקידו של בית הדין היה לא לחייב את הנאשם אלא לזכות אותו.

גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים; וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן, ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם. "אי נמי" משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין "כי היכי דתיהוי ליה הצלה". על פי דין יש להרוג את החוטא מיד לאחר שנגמר דינו; אך המרחק שבין המקומות גרם שיעבור זמן בין ההרשעה לבין הריגה.

באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם והמבטלים את גזר הדין". דברים נכוחים אלה משקפים את תורת הענישה היהודית, שמטילה חובה חמורה - הן על הדיינים, הן על כל הנוכחים - למצוא זכות לנאשם ולמנוע הוצאתו להורג.

ביצוע גזר הדין נעשה בפומבי. זאת, כדי לבטא את אחריותה של העדה כולה לתוצאה הקשה, שנעשית בשמה ולמענה. גם מן ההדגשה - המיותרת לכאורה - שבאה בסוף הפרשה ממש, שנעשה המעשה "על פי ה´ ", למד הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", עקרון יסוד חשוב: על אף שבמושגי הימים ההם, ראוי היה המקלל למות על אתר בידי הרואים אותו, על שביזה וניאץ את השם, מדגישה התורה שלא נתקיים בו לינץ´ ו"בית דין שדה", אלא נתקיים בעניינו הליך שיפוטי מסודר, "על פי השם", ולפיכך גם בתיאור ביצוע העונש, מדגיש הכתוב "כאשר צוה ה´ את משה", והכל "לפי התורה והקבלה בדיני סקילה".

● ● ●

הגבול בין שתי הקבוצות מטושטש למדי: מצד אחד, כל רשע ראוי להיות אויב אישי שלנו, שהרי אחד מתפקידנו בעולם הוא לעשות צדק, וזה כולל גם מאבק ברשעים; וכל אדם שאינו רשע, ראוי שלא יהיה אויב שלנו, שהרי נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצד שני, יש נטיה אנושית טבעית, להתייחס לכל אויב אישי כאל רשע, שהרי "אם הוא שונא אותנו - זה מוכיח שהוא רשע". והנצי"ב כתב, שזה היה חטאם של אנשי בית שני, שהיו חכמים ועסקו בתורה, אלא שכל אדם שלא הסכים איתם, אמרו עליו שהוא רשע, והתירו לעצמם לשנוא אותו. ולכן מבחינה מעשית קשה לקיים דעה זו.

כלפי מה הדברים אמורים? אכן על החילול ה´ הנורא במה שקורה בפרשת כולל פולין ובתי וורשא, שיצאו אנשים מישראל ועושים דין לעצמם, הם מחליטים מי הרשע, מי הצודק ומי השתלטן. חוגגים את ה"כל דאלים גבר" בחוצות קריה, פוגעים בבתים וברכוש, באנשים נשים וטף וברכוש פרטי וציבורי, כאילו חיים בג´ונגל, אין תורה ואין דין-תורה, כל העולה על הדעת וכל שלא עולה על הדעת עושים, וזה הרס גדול ונורא לחינוך הנוער ולהשרשת מידות מגונות ומושחתות, ומי יודע אם לא כולנו ניתן את הדין כאשר סאגה זו נמשכת ונמשכת ללא הרף, והציבור עומד ומשתאה ואינו שם ידיו להביא את הסכסוך לדין-תורה ולבוררות מוסכמת.

● ● ●

גם לא אוכל לעצור במילין על מה שקורה כיום במירון. כאשר כידוע אחרי שנים רבות של הפקרות ומריבות בין האוחזים בהקדשות מירון, ולמרות שהציבור השפוי והאחראי דחף ללא הרף להגיע להסדרים ולתובנות מוסכמות בין כל הניצים, היו אנשים שהלכו עם הראש בקיר, יקוב הדין את ההר, והעיקר שהצד שלו ינצח, וכך הגענו למצב שהמדינה שמה ידה על המקום, אם כי לא לגמרי, והכריחה ועדת חמשה לנהל את המקום שהצדדים ישכילו להגיע להסכמות. ואז התיצבו אנשים "קנאים בשער" ומצאו כל דרך לשקר ולסלף, לזייף ולגלגל עיני תמימים, שכביכול ישנם חרדיים שמוסרים את המקום לציונים, וזו פרשה חמורה קשה ומסובכת, שהרבה דם רע, רשעות ואכזריות, שנאה כבושה ודיעות ארסיות נשטפו בה.

והנה עכשיו מה אנחנו רואים? אותם צדיקים במרכאות, הם היושבים כיום עם נציגי המדינה, והם המבקשים אישורי המדינה ותקציביהם לכיפין ולשבילים. יושב לו דודי הרה"ח ר´ שלמה ציפר, איש ´אהל שרה´ ואיש ´אתרא קדישא´ והרה"ג ר"מ ברנדסדורפר, וכל הקבוצה הרועשת והגועשת בשנים האחרונות ומסכמים עם חבר כנסת המינים מנחם לייזר מוזס, ועם האינג´ינר אלכס וויזניצר, ועם המשטרה, ועם ועדת חמשה ומשרד הדתות ותיירות והמשטרה ועם ועם ועם, העיקר: לנו מותר הכל – ואתם כולכם בלמו פיכם! כי רק אנחנו יודעים מה מותר ומה אסור, ורק אנחנו צריכים לנהל את היהדות החרדית, ורק אנחנו יודעים מה זה דעת תורה – ועל כל זה מזהיר אותנו הנצי"ב ואומר: על כך חרבה בית שני!

עם האמת לא מפסידים, הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין – עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". בעשיה חיובית, בהקמת מבצרים וחומות טוהר לשגשוגה ופריחתה של התורה הק´ בטהרתה, וכמסורה לנו מדור דור, בדרך של השקפה ודעת תורה, נמשיך לעמוד על המשמר, וגם אם לפעמים דרכי רשעים צלחה, והם מצליחים ללכוד במצודתם השפעה מסוימת – סוף האמת לנצח, ימין ה´ רוממה, ותרוממנה קרנות צדיק.

(טורו של פפנהיים מתפרסם מידי שבוע ב´כיכר השבת´ באדיבות ´שעה טובה´)