הבנות אומללות; העיתונאים מפחדים לדבר

בל נשכח, במשך שמונה שנות לימודיהן בבתי הספר היסודיים של החינוך העצמאי, הן היו כשרות לבוא בקהל ופתאום הן נזרקות. לפעמים בגלל צבע העור, ולא רק. לעיתים הן נזרקות בגלל סיבות מכובסות אחרות.

אלא שמאידך, במה עוסקות כותרות התקשורת החרדית? לא להאמין, בהתערבות של גדעון סער והפגיעה, כביכול, בחינוך הטהור: שומו שמים והזדעזעי ארץ כנגד המהלך של סגן שר החינוך מוזס שקרע את המסכה מעל פני מנהלי הסמינרים ומוקע אל עמוד הקלון... ואני שואל: האם לא מדובר בתקשורת מגויסת?

בפרשת השבוע קראנו על המעשה הספונטני והאמיץ של פנחס. בגלל מעשהו של אדם אחד, נעצרה המגיפה שהפילה חללים בכלל ישראל.

לאנשים כדוגמתו אנו זקוקים בימים אלו: כאלו שיעשו מהלך אמיץ, דרסטי, שיזעזע את אמות הסיפין. לא פנחס אחד יציל את המצב, אלא התלכדות וזעקה ציבורית שתבוא מהשטח. זה הרבה יותר קריטי ממאבק על מחירי הקוטג'.
הזעקה הפרטית שלי, שלך ושלו, תצטרף ליללת רבים, אולי יחוס ואולי ירחם.

למעלה מארבע-מאות משפחות אשכנזיות וספרדיות כאחת, צורפו בעל כורחן למשפחה אחת גדולה, משפחת מעוכבות הקבלה לסמינרים. כבר לא משנה מה יקרה עם ילדות החמד הללו בראשית שנת הלימודים הקרובה, הנזק הבלתי הפיך, יצר חריץ עמוק בנשמתן הצעירה והענוגה.

צער, עגמת נפש וכאב, צלקת לכל החיים, למה? והמזעזע מכל שהתשובה לכך היא: אטימות חסרת לב מצד מקבלי ההחלטות, מלחמה של כבוד ואגו אישי, על חשבון בנות ישראל. והתקשורת החרדית? במקום לשאול את המנהלים 'עד מתי?', יורה בליסטראות על סער ומוזס.

וכי מי אם לא גדולי ישראל, הציעו בעבר שלא לשלוח מכתבי קבלה לאף בת, עד שמשפחת המעוכבות תתחלקנה בין כל מקומות הלימודים באופן שיווני, ויימצא פתרון לכולן? וכי מי, אם לא מנהלי הסמינרים דחו את ההצעה בלי לתת דין וחשבון? וכי מי אם לא התקשורת החרדית חיפתה על כך ללא כל סיבה ובכך מנעה את העברת ההחלטות הנועזות שבסלקציה מעוררת החרדה לידיהם של גדולי ישראל?

לו חכמו ישכילו זאת, תהא זו הצלחה ותיקון לחברה כולה, כידועה אמרתו של מרן ראש הישיבה, שממליץ לישיבות במצוקה לעשות חסד עם כאלו שאינם מתאימים לקריטריונים, לקבל מהם כמות השווה למעשר המתקבלים, כסגולה להצלחה לכל בני הישיבה.

הבה נפרוט לפרוטות את התרמית הגדולה שמובאת, כביכול, בשם גדולי ישראל. העוול הכפול של המנהלים שלא רק שביד אחת הם גורמים צער נורא למאות משפחות, בידם השנייה הם הפוכים את גדולי ישראל שליט"א לשותפים, חלילה, למהלך.

ומה האמת? הפוכה לגמרי. מבתיהם של גדולי ישראל וצדיקי הדור יוצאת קריאה לכל שבידו לפעול יפעל. לא עת לחשות.

נכנסתי לאחרונה לביתו של אחד ממאורי ישראל ושמעתי מפיו דברים קשים ונוקבים: ריבוי מקרי המוות שפוקד את הציבור החרדי בחודש האחרון מזעזע ומחריד כל לב. אך אין איש מעלה על לב, לא המנהלים וגם לא משתפי-הפעולה, והם תמיד כאלו שבתם התקבלה, אין איש הקושר בין העוולה העכשווית למגיפה המתרחשת. אלו גם אלו שותקים ואומרים שלום עלי נפשי. האומנם? לא ולא. איש מאיתנו לא יכול להימלט מחשבון נפש.

לעניין מעשה, מציינים גדולי ישראל את התנהלותם של מנהלי ומנהלות הסמינרים בעניין ההכבדה וגרימת הצער המיותר לבנות ישראל ולמשפחותיהן, וקוראים לכל מי שבידו לפעול לבוא ולעשות מעשה: "לכאורה פועלים בשם הרבנים, אך באמת כל סמינר עושה דין לעצמו, כבר לא מדובר בבדיקת התאמה של הבנות, אלא סתם במלחמת כבוד הפרטית של המנהלים".

וכבר נשמעו השבוע דברי מרן הגרי"ש אלישיב כי מנהל שאינו מקבל בת על רקע מוצאה הוא בבחינת 'גנב וגזלן', ואני הקטן, הייתי מוסיף, 'אף שופך דמים'.

ריבוי האסונות דווקא בתקופה זו שבה מענים משפחות ובנות בישראל, אינו מקרה וחייבים לפקוח עין, לערוך בדק הבית כללי במחנה. אנחנו נמצאים במוצש"ק של פרשת פנחס, שזכה לכך שבגלל פעולת מחאה שעשה מזעקת קירות ליבו, נעצרה המגיפה ונפסקו מקרי המוות ההמוניים ובאה הישועה לעם ישראל.

מה שקורה כיום הוא בלתי נתפס: גורמים צער נורא למשפחות, מנתקים את הטלפונים ויוצאים לחופש, ומשאירים משפחות שלמות שיושבות ומתאבלות, ובל נשכח, "שערי דמעות לא ננעלו". המחאה, לפיכך, היא חובת כולם, אחרת יהפכו הדמעות חלילה, למקטרגות גם כלפינו, וכבר לימדונו חז"ל גודל עונשו של 'איוב ששתק'.

הקריאה הזאת היא בראש ובראשונה לידידיי אנשי התקשורת: רב לכם. הפסיקו להלך בין הטיפות ולחשב מה יעשו לי ולבתי אם אזעק את הזעקה.

תפקידכם כאנשי תקשורת להביא ולהעביר את התמונה בשלמותה, בדיוק כפי שהיא באמת. נהיה אנחנו הראשונים להזיל דמעה יחד עם הבנות האומללות, במקום להוזיל את המאבק. עשו מעשה, קראו למנהלים לחדול, אל תתביישו להזכיר להם שחלקם הקים את המוסדות לצרכי פרנסה.

בוא-נבוא בחשבון נפש ונאמר למנהלים רב לכם: קחו את האחריות לחילול השם הנורא שהוא תוצר ישיר להתנהגותם. לא יתכן שבמקום שבו מחונכות בנות לתורת ישראל שמיוסדת על מאן דסאני עלך לחברך לא תעביד, המנהלים המחויבים לדוגמא אישית, יהיו אלו הרומסים ומרימים יד כנגד תורת ישראל.

ולא ייתכן שאנחנו אנשי התקשורת, נצקצק בלשון בשיחות סגורות ובבואנו לקחת את העט ביד, נעשה חשבונות קטנים ואישיים ונתחמק מלומר את דעתם האמיתית של גדולי ומאורי ישראל הכואבים את דמעת הבנות, ולא דמעות התנין של המנהלים.

ידידיי אנשי התקשורת: אלו הדברים שאנו אמורים לשים לנגד עינינו ללא כחל וסרק, וככל שנפסיק את שטף הדמעות מוקדם יותר, ייטב לנו, כי כל דמעה מיותרת.

הכותב הינו מו"ל העיתון 'חדשות אלעד', אבי 'תוכנית ערבים' והפרויקט התורני 'אוצרות יהודים'.