אינני יודע אם זו סתם תחושת מועקה כבדה או שבאמת משהו כאן קורה בתקופה האחרונה. דבר שמרעיד את אמות הסיפים, שמשבש את כל מה שידענו או שחשבנו שאנחנו יודעים. אך אין ספק שהמערכות השתבשו להן.
השגרה כבר איננה אותה שגרה. חיי היום יום כבר אינם מובנים מאליהם. הקניות קיבלו ארומה של מאבק. שיחות החולין הפכו למהדורת חדשות המתעדכנת כל מספר דקות, ולצערנו גם האסונות כבר הפכו למגה-טרגדיות. משהו כאן איבד את שיווי המשקל שלו.
בתקופה כה מורכבת וסבוכה, אנחנו, האנשים הפשוטים, אלה שיוצאים בבוקר לשגרת יומם ורוצים רק לשוב לביתם בעז"ה בסוף היום שקטים ושלווים, מצפים שמשהו יקרה כאן, שמישהו כאן יקום וינסה לפחות להחזיר - עד כמה שאפשר - את הכל למקומו, מישהו שיבין שמשהו לא טוב קורה כאן.
לצערנו, בכל העת אותם מנטרות חוזרות על עצמן, את אותם עסקנים מובילים מהלכים שבינם ובין חשבון נפש אין ולא כלום. כולנו הפכנו למומחים לדפוק על החזה של זולתנו את ה"חטאנו, עווינו, פשענו". כולנו מנהלים את חשבון הנפש של השני, כולנו מחפשים מה לאסור ומה להחמיר עם כל מי שרק אפשר במטרה לקדש ולטהר אותו. היכן אותו תום של פעם? היכן היא אותה יראת שמים עליה גדלו אבותינו?
אין כאן מישהו שמביט נכוחה ורואה שהוא מאבד את המושכות של הדור הצעיר? אין כאן מישהו שרואה שהכיוון אליו מוליכים עסקנים מסוימים את המערכות שלנו רק מנפץ עליו את אותם בני נוער?
הגיע הזמן לשנות
אותן חומרות ואיסורים היוצאים מאותו בית מדרש השכם והערב לא הובילו אותנו לשום מקום. השאיפה לאסור ולהחמיר עם כל דבר ועל כל דבר, מביאה את התוצאה ההפוכה ומותירה מחוץ למסגרת עוד ועוד נערים ומתבגרים. עצימת העיניים וההתעלמות מתהליכים שעוברים על החברה החרדית לא מונעות את קיומם - אלא רק נותנות להם לצמוח כצמחי פרא בתוך המחנה פנימה.
אלו כבר לא שוליים, אלו כבר לא צמחי פרא - אלו כבר גידולים שצומחים ומתפתחים בכל פינת רחוב. אין עיר ואין שכונה בה אין מאותם גידולים ששורשיהם עמוקים בתוכנו. שורשיהם יונקים מאותם מקורות משם כולנו יונקים, אך פירותיהם הינם כבר כלאים הצומחים ממקורות מים עכורים.
איפה הם אותם מחנכים שיעמדו בראש המחנה ויביעו בפני גדולי ישראל שליט"א את הזעקה, אותה זעקה קורעת לב שתשמע מסוף העולם ועד סופו, אותה זעקה שתעיר את הישנים רגע אחד בטרם העגלה כולה מידרדרת חלילה אלי שאול?
היכן הם אותם מחנכים המתמודדים יום יום שעה שעה עם אותו חינוך חד גווני ועם תוצאותיו, שירעישו עולמות, שישמיעו את קול זעקתם ברמה, ויאמרו די. די עם אותה חשיבה, די עם אותה שיטה שידעה ויודעת להשתמש רק בשמאל דוחה, לא בחמלה, שאיינה חסה על הימין המקרבת שזועקת "הושיטו לי יד"?
אין ספק שעל כולנו עוברים ימים קשים, ימים שיותירו את חותמם עלינו ועל הדורות הבאים אחרינו, ימים שירשמו בהיסטוריה של עם ישראל כימי אבל.
אך כשהלב מתרכך - גם אם רק מבכי של כאב ואנחה - הוא נכון יותר לשמוע, הוא נכון יותר לקבל, הוא פתוח יותר להבין.
אולי מאותה מועקה ומאותו כאב תבוא גם הגאולה. אולי בימים קשים אלה בהם ליבנו, לב כולנו רך יותר, ניתן לדבר עליו ולהשמיע קול שונה, קול האומר אנחנו חייבים שינוי. ואם לא עכשיו אימתי?
0 תגובות