די לנגב את עלבונכם בגלימת גדולי ישראל

עם פרסום הדברים היה ברור שאי-אלו אשר יראו את כיעור עצמם במראה הגדולה שנפרסה לעיני הקהל, יגיבו.

ואכן כן, מתחילה ניסו להגיב ולפגוע בי הכותב באופן אישי ובטוקבקים נכתבו דברים חסרי טעם שאינם ראויים כלל להתייחסות. ציבור הקוראים דחה את הדברים והגיב לכך בשצף קצף.

בהמשך, שונתה המגמה, והליצנים בחרו לעבור לכלי השרת הקבוע בידם: הדאגה כביכול לדת ולגדולי ישראל. זה מתחיל בהערה 117 תחת הכותרת 'דעת בעלי בתים מול דעת תורה', כאשר כותב ההערה כנראה שלא קרא את המאמר כלל וכלל שכן חלק חשוב בתוכו הוקדש בדיוק לעניין הרוחני ולנס הפלאי שבסוד הפרנסה, והיא הנותנת את החיזוק הגדול למאמר.

זה ממשיך להערה 173, 174. ההזיות להקים אוהל מול בתי גדולי ישראל ולמחות נגד החצרנים, והכול על מנת להטות את הדברים ולהסיטם למגרש בו הם רגילים לשחק. "כבוד התורה". מגרש שבו הנפגעים חשים בביטחון.

ועל כך, מחאתי, אני קורא לכם בשנית: רבותי התעשתו, אל תעזו להשתמש בשולי בגדי גדולי ומאורי ישראל לנקות בהם את עלבונכם.

כמי שכתב טור השקפה קבוע בתקופה בת שלש שנים בעיתון שנתמך על ידי גדול הדור, אני מבקש מכם באופן אישי: שימרו על כבודכם, אל תפגעו בכבוד התורה, ובודאי שלא באמצעותי, למי מכם שיש מה לענות שיענה בשמו שלו ולא תחת שמות בדויים.

שמוליק ליאני,

1743 לחורבן הבית.