כבר שנים רבות שמקצוע העיתונאי סובל מרצח אופי ומשיימינג בלתי פוסק. המניעים לכך ברורים: הכול הפך להיות כאן מגמתי, עולם שלם של אינטרסים נברא כמעט יש מאין, והאמת נעדרת.
בפרט בכל מה שקשור לדיווח האמת, לפרסום המציאות ולאובייקטיביות, שם הכול בחזקת "אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט".
לא לחינם השם שהכי דבק בעיתונאי, הוא כינוי הגנאי "שופר".
כלומר, מאחורי כל עיתונאי-שופר עומד פוליטיקאי בעל אינטרסים, ומשמיע את קולו דרך פיו של אותו איש תקשורת. שמסתכל למצלמה אומר בטון סמוכתי: "ריד מיי ליפס".
מצוות השופר בהררי קודש חצובה, והיא המצווה המרכזית של ראש השנה, יום הדין. בקול השופר החד כתער יש כדי לעורר את הלב לתשובה כנה ועמוקה, כלשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות תשובה:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.
אנו, כל השנה, חובשים את חליפת העיתונאי ומרבים להצביע על כשלים של אחרים, על פגמים ובאגים במערכת, להביא את קולם של המושתקים, להשמיע ולייסר בעלי תפקידים ציבוריים שנתשכח מהם מאין באו ואנה הם הולכים.
כעת, עם סיומה של השנה ועם פרוס השנה החדשה, זה הזמן לחשבון נפש לעיין שוב בהלכות השופר כמו במראה ולקחת מהן חיזוק ווידוי אישי.
הלכות עיתונאי ובו עשרה סעיפים:
א. "שופר של ראש השנה, מצוותו בשל איל וכפוף": לעולם לא מאוחר להודות בטעויות. תהיה עיתונאי ותכופף את עצמך במקרה הצורך. חרטה לא משדרת חולשה, להפך, היא מראה שאתה שואף למצוינות ולהיות הוגן ומדויק יותר.
ב. "ציפהו זהב במקום הנחת פה, פסול": אולי הסעיף שבו היינו צריכים לפתוח. תתרחק ממה שמריח ממנו כסף, טובות הנאה ודמי לא יחרץ. כסף מתחת לשולחן סופו להתגלות ברגע שמישהו יחליט להפוך אותו. שמור על המקצוע בניקיון כפיים. כסף בא, וכסף הולך, והוא ייקח אותך איתו. אתה עיתונאי, לא שכיר חרב, ולא בשביל זה משלמים לך.
ג. "דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול": אל תמהר ותלקט שמועות טלאי על גבי טלאי. תמתין למקור אמין שבקיא בנושא. ובכלל, בדברים שאתה לא מבין בהם, עדיף שתשתוק. תמיד יש צופה או מאזין שמבין שאתה לא מבין בזה.
ד. "הפכו ותקע בו, לא יצא": תפקיד העיתונאי הוא לדווח לציבור, להיות כלב השמירה של הפוליטיקאים ונבחרי הציבור, ולשקף את מעשיהם למאזינים ולצופים. אל תהפוך את היוצרות. לעולם אל תחנך את הציבור, אל תשתמש במיקרופון שלך כדי להשתלח בהמונים. זהו תפקידם של המעוררים ומפזרי הפשקווילים, ורמת האמינות שלהם בהתאם.
ה. "שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן": תמיד תזכור שיש שני צדדים למטבע. בחרת ללכת על צד מסוים? תזכור כל הדרך את הצד השני, תביא את הקול האחר. בפרט אם אתה עיתונאי חרדי, תתרחק מעיתונות מגויסת.
ו. "טוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך": להשמיע קולות של ימין זה דבר שנשמה תלויה בו. המילה שמאל, על כל נגזרותיה, היא סגולה להיות לא פופולרי ולא רלוונטי. ועם כל זה, רק אם אפשר לתקוע בכך. להיות בצד ימין זו לא ערובה להיות צודק תמיד. אל תסתכל על ימין או על שמאל, תשתדל להיות תמיד בצד הנכון.
ז. "תקיעת שופר, חכמה ואינה מלאכה": מקצוע העיתונות הוא חכמה ולא בינה, ובטח שלא מלאכותית. כולם עושים שימוש בכלים האלה, ולכן כולם מזהים שאתה עושה בהם שימוש. שמור בחכמה ובשום שכל על היוקרה ועל הקול הייחודי שלך. ואל תתפתה להצעות כגון: "תרצה שאנסח לך את זה בצורה נשכנית יותר?"
ח. "נסדק לאורכו אפילו כל שהוא, פסול": יש לך אייטם גדול אבל מלא בחורים, מישהו נתן לך מידע ואמר לך: "אתה יכול לסמוך עליי". אל תתפתה ואל תיקח סיכון, או כמו שאמר ג'ים לרר: אל תעשה דבר שאתה לא יכול להגן עליו.
ט. "קול שופר יצא. קול הברה לא יצא": דבר ברור, דבר בשם עצמך, צטט מקורות אמינים. הכלל הראשון בשימוש המילה: מקורבים, גורמים, בכירים, מקורות יודעי דבר, הוא: "לס איז מור".
י. "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן": אל תבלבל בין מה שנראה כמו עיתונות לבין עיתונות אמיתית. ציניות, זחיחות ו"פוזה" אינן שנינות וחוכמה, ותעמולנים יש בשפע בכל אולפן ובכל גוף תקשורת - לא כל קרן היא שופר מהודר.
0 תגובות