

בליל שבת קודש האחרון, נשטפו רחובותיה הסואנים של בני ברק בשקט מיוחד, שקט של קדושה ושל סיפור יוצא דופן של גאולה אישית. הלילה הזה לא היה עוד ליל שבת רגיל בעיר התורה והחסידות. מאות מתושבי העיר, רבנים, עסקנים, וחסידים נהרו בהמוניהם לאולם שמחות צנוע, כדי להשתתף בשמחת שלום זכר שלא נראתה כמותה מזה זמן רב. זו לא הייתה עוד שמחה, אלא חגיגה של ניצחון, של חירות ושל תקווה מחודשת.
מרכז השמחה היה אב מאושר ומלא רגשות, אחד מניצולי כת "לב טהור" הידועה לשמצה, שזכה לעלות לארץ ישראל יחד עם משפחתו ממש לפני חג הפסח האחרון. הוא ומשפחתו, שחוו שנים ארוכות של שיעבוד פיזי, מצאו לאחרונה מקלט חם ומחבק בבני ברק. ההתאקלמות שלהם בעיר היא פרי עמלם הנמרץ של מספר עסקנים מסורים, המשתייכים לארגון החסד "אח שמח", ובראשם חסידי ויז'ניץ יקרים, שליוו אותם במסירות נפש.
הבחירה במקום השמחה הייתה סמלית ומרגשת בפני עצמה. האבא, שילדיו התאקלמו במסגרות החינוך המפוארות של חסידות סאטמר בעיר, בחר לערוך את השלום זכר דווקא בהיכל בית המדרש של סאטמר ברחוב נחמיה בבני ברק. בראש המסובים ישב לא אחר מהדיין הנודע, הגאון רבי מנחם מנדל שפרן, המלווה את המשפחה מאז הגעתה לארץ.
אחד המשתתפים מתאר ל'כיכר השבת': האווירה במקום הייתה בלתי ניתנת לתיאור. בשיא השמחה, זימרו הנוכחים ניגוני שמחה וניגוני שבת, והקירות רעדו מריקודים נלהבים. לא היה זה עוד ריקוד, אלא ריקוד של הודיה. ריקוד שסיפר סיפור של יציאת מצרים של ממש. הריקודים, הניגונים, והחיוכים על הפנים, כולם היו תודה אחת גדולה לקדוש ברוך הוא על כל הטוב והחסד שעשה עמם.


אחד הרגעים המרגשים ביותר היה נוכחותם של רבים מניצולי הכת האחרים, שבאו במיוחד לעלוז עם האב המאושר. עבורם, האירוע הזה לא היה רק שמחה של חבר, אלא חוויה של חירות חדשה. הם יכלו לשבת יחד, לשתות ולאכול, ולהתענג על ה"מיני תרגימא" כנהוג. זו אולי נשמעת פעולה פשוטה וטריוויאלית, אך עבורם זו הייתה הגשמת חלום. בכת, לא יכלו להתאחד ולשמוח יחד, לא הייתה להם ה"שעשוע רעים אהובים" שהיה חסר כל כך. השלום זכר הזה היה תיקון לכל השנים האלה, והוכחה לכך שניתן לשקם, לבנות ולשמוח.
השמחה לא נגמרת כאן. שמחת הוואכט נאכט יתקיים מחר, יום שני, והשיא יהיה ביום שלישי, בטקס הברית ההמוני. אל האירוע צפויים להגיע המונים, ובראשם אדמו"רים ורבנים, המלווים באמונה ובמסירות את כל ניצולי כת "לב טהור".
השלום זכר הזה לא היה רק אירוע משפחתי. הוא היה אירוע של עם שלם. סיפור של תקווה, של חסד, של תמיכה ושל עזרה הדדית. הוא הזכיר לכולם שגם בתוך החושך הכי גדול, האור יכול להאיר, ואפשר למצוא דרך חדשה, יציבה ומלאת תקווה.
0 תגובות