מהו העונש הראוי לאישה שהפרה ציווי אלוקי והביטה לאחור? לכאורה, מדובר בעבירה קלה יחסית – סקרנות אנושית טבעית, רצון להביט על העיר שבה חיה כל חייה וכעת עולה באש. ואולם, התורה מתארת עונש מזעזע ובלתי צפוי: היא הפכה לנציב מלח. עמוד קפוא, נטול חיים, נצחי בקיפאונו.
הסיפור של אשת לוט איננו מעשה היסטורי בלבד. הוא נושא בחובו מסר רוחני מהותי לכל דור ודור, והוא רלוונטי במיוחד לימינו אנו.
הטרגדיה שאירעה בשבוע שעבר בירושלים, בעת העצרת הגדולה, מחייבת אותנו להתעמק בשאלה: כיצד עלינו להתמודד עם טעויות, עם כישלונות, עם רגעים שבהם נפלנו? כיצד מתייחסים לקולות הפנימיים השוטפים אותנו באשמה ובמרירות?
הנציב שנותר איתן
התורה מספרת בפרשת וירא: "וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר" (בראשית יט, טו). המלאכים מזרזים את לוט לברוח מיד, להציל את נפשו ואת משפחתו. אך מה קורה? – "וַיִּתְמַהְמָהּ". מילה זו מתארת היסוס פנימי עמוק – קשה להיפרד מחיים שלמים, גם כשהם מושחתים.
המלאכים נאלצים לאחוז בידו פיזית: "וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו... וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". ברגע שהם מחוץ לסדום, ניתן הצו המכריע: "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה".
מדובר בציווי פשוט, מפורש וחד-משמעי: לא להביט לאחור!
אולם בעיצומו של האסון, כשהשמש זרחה ואש וגפרית החלו יורדים מהשמיים, אשתו של לוט עושה בניגוד לציווי: "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".
נציב המלח ניצב במשך שנים ארוכות. הגמרא במסכת ברכות (נד א) דנה בברכה שאותה צריך לברך מי שרואה את אשתו של לוט, והדבר מובא להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ריח). המשמעות היא שבתקופת התלמוד, כאלף וחמש מאות שנה לאחר המאורע, עדיין ניתן היה לראות את נציב המלח.
גם כיום, כשמבקרים בשיפולי הר סדום, מצביעים על נציב מלח מסוים וטוענים שזהו נציב אשת לוט. אמנם קשה לדעת בוודאות אם מדובר באותו נציב אותנטי או במסורת עממית, אך חז"ל מדברים על הברכה שמברכים כשרואים את נציב המלח של אשת לוט.
יוסיפון, שחי בתקופת חורבן בית שני, כותב בספרו שהוא כמו עדים נוספים ראו במו עיניהם את נציב המלח. זוהי עדות נוספת למציאות הנס.
תיקון נצחי
רבנו מנחם עזריה (הרמ"ע) מפאנו, היה מגדולי המקובלים באיטליה לפני 500 שנה. בספרו "גלגולי נשמות" הוא מגלה עובדה מדהימה: אשת לוט (שלפי מדרש תנחומא שמה עידית) אינה חוזרת לעולם בגלגול נוסף.
מהו, אם כן, תיקונה?
"עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג) – כל קרבן שהוקרב במשכן ובבית המקדש – בהמות, עופות, מנחות דגן, ואפילו קרבן העצים – הצריך מלח. ללא מלח, אין קרבן.
זהו התיקון: המלח מתקן את נשמתה של אשת לוט.
והדבר לא תם בבית המקדש. גם על שולחננו, שהוא כמזבח, אנו טובלים את הפת במלח. המילה "מֶלַח" מכילה את האותיות של "מֹחֵל" וגם של "לֶחֶם".
אבל מה הקשר? מדוע דווקא מלח? מה הזיקה העמוקה בין אשת לוט שהפכה לנציב מלח לבין הצורך במלח בכל קרבן?
"סדום" שבפנים
רבי אהרן הלוי מסְטרַשֶׁלֶה, מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, גדל בביתו וזכה להיחשב כבן. במאמר ארוך, נפלא ומעמיק בספרו "עבודת הלוי" הוא עומד על נקודת החטא של סדום ושל אשת לוט: סדום איננה רק עיר היסטורית ליד ים המלח. סדום היא מצב נפשי, דפוס חיים.
הנביא יחזקאל כבר הצביע על כך: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל טז, מט). נרקיסיזם, אנוכיות, קמצנות רגשית – אלו תווי ההיכר של סדום.
בפרשתנו התורה מתארת: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). "מַשְׁחִיתִם אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית יט, יג).
לכל אחד מאיתנו יש את הסדום שלו. החלק הפנימי שמלא בתדמיות שליליות, יצרים שאנחנו נאבקים בהם, פנטזיות הרסניות, דפוסי התנהגות שאנחנו מתביישים בהם. המקום שבו אנחנו סוטים מהטוב, מהאמת, מהאצילות שבנו.
הסדום הזה יכול להתבטא בפגיעות שאנחנו גורמים – לעצמנו או לאחרים. בשקרים שאנחנו מספרים. ביצרים שאנחנו נכשלים בהם. בקמצנות הרגשית שלנו. במקומות שבהם אנחנו מתנתקים מהנשמה, מהטוב האלוקי שבנו.
וכמו לוט ומשפחתו – גם אנו חייבים לברוח. לא רק בריחה פיזית, אלא בריחה פסיכולוגית-רוחנית מהמקומות המושחתים בתוכנו.
למה לא להביט לאחור?
וכאן מגיעה ההוראה המכרעת: "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ". אל תסתכל לאחור. ברח בלי להסתכל.
למה? מה יכול להיות כל כך מסוכן בהבטה אחת לאחור?
ההבטה לאחור נראית כמו דבר טוב ורצוי. היא יכולה להתחפש למודעות עצמית, לרגישות, למצפון. לכן המלאך צריך להזהיר במפורש – כי הדחף להסתכל חזק מאוד, והסכנה נסתרת.
הבטה אחורה משמעותה התבוססות מתמדת בעבר: על טעויות שעשינו, על דברים שאמרנו, על החלטות שקיבלנו. מעגל אינסופי של ביקורת עצמית, אשמה, חרטה והלקאה. "מה עשיתי אתמול? איך יכולתי להגיד דבר כזה? איזה טיפש הייתי! איך לא שמתי לב?".
זה נראה כמו מצפון בריא, כמו אחריות אישית. אבל יש קו דק ומסוכן: מתי חשבון הנפש הופך מכלי לצמיחה לכלא נפשי?
תארו לעצמכם: אתה סוף סוף מרגיש שלווה. רגע של חיבור – עם בן הזוג, עם הילדים, עם עצמך. רגע של תפילה שבאה מהלב. רגע של לימוד מתוך הנאה אמיתית. רגע של סיפוק פנימי – "אַשְׁרֵנוּ מַה טוֹב חֶלְקֵנוּ".
ופתאום, כמו זר לא קרוא, מופיע הקול הפנימי: "מה אתה חושב, שאתה באמת טוב? אתה זוכר מה עשית אתמול? איך פגעת באמא שלך? איך שיקרת? איך הונית? כל ההצגה הזה של קדושה – זה סתם מסכה. אתה יודע מי אתה באמת".
הקול הזה מתחפש לקול של אמת, של שפיות, של מצפון.
אבל זהו בדיוק קול ה"סדום". קול שחפץ שנישאר מחוברים לעבר הבלתי רצוי, שנביט שוב ושוב על המקום שממנו ברחנו.
והנה הקריטריון: אם הקול לא נותן לך מנוחה, אם הוא רק מזכיר לך את הרע ולא את הטוב – זה לא מצפון, זו אובססיה.
מסכת האובייקטיביות
הקול הפנימי הזה תמיד מציג את עצמו כ"אובייקטיבי". "אני רק רוצה את האמת. אני לא מסתיר. אני רואה את המציאות כמו שהיא".
אבל זו אחת המלכודות הגדולות ביותר. אובייקטיביות מזויפת היא אחת מהקליפות החזקות בחיים. כי האמת האמיתית כוללת גם את הטוב שבך, גם את הפוטנציאל, גם את הרצון, גם את הנשמה האלוקית שיש בך. קול שמתמקד רק בשלילי, רק בכישלונות, רק בטעויות – הוא לא אובייקטיבי, הוא מעוות.
לפעמים זה מתבטא בצורה הפוכה – "אני יותר טוב מכולם" או "אני יותר גרוע מכולם". אבל במקרים הרבים, השורש זהה: ניתוק מהמציאות האמיתית. ניתוק מהקשר עם הקדוש ברוך הוא. ניתוק מהנשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ-הַ מִמַּעַל מַמָּשׁ".
בני הזוג יושבים מול המסך, בצוותא, בהרמוניה. אין טלפונים, אין מסכים, אין ילדים הדורשים תשומת לב. רגע של פתיחות אמיתית. הוא מספר על היום שלו, על האתגרים, על הרגשות. היא מספרת על החוויות שלה. מתחילה להיבנות אינטימיות רגשית.
ואז אחד מהם נזכר במשהו. משהו שקרה לפני שבוע, לפני חודש. משפט שנאמר, מעשה שנעשה. והם נתקעים שם. הרגע הנוכחי נעלם. החיבור נעצר. במקום להיות כאן ועכשיו, הם חיים בסדום של העבר.
"אבל זו רגישות", חושב אחד מהם. "אני זוכר את הכאב, את הפגיעה. זו אחריות". אבל בפועל – זו התנתקות. זו בריחה מהאפשרות האמיתית של חיבור עכשיו.
פתחי לי!
רבי אהרן מסטרשלה כותב במאמרו משפט חד: "אשת לוט לא תוכל בשום אופן להתאפק מלהסתכל לאחור ולהתמרמר מבחינת רע שלו, כי כל כוונתו שיהיה הוא טוב בעצמו, ולא לכבוד ה' יתברך . . וממעט כבוד ה' יתברך".
זהו המבחן המהותי. הקב"ה אומר: "אני רוצה להיות איתך עכשיו". 'נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים' – אני רוצה לשכון בתוכך, עכשיו, ברגע הזה.
שיר השירים מתאר את זה: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי" (שיר השירים ה, ב). ה' דופק על הדלת: "פִּתְחִי לִי" – תן לי להיכנס, להיות איתך.
אבל אנחנו עסוקים. עסוקים במלח. עסוקים בטעויות. "אבל אני חייב לזכור! אני חייב להתמודד!" ובזמן הזה, הרגע האמיתי עובר.
אשתך/בעלך רוצה להיות איתך. בתך רוצה לשתף במה שעבר עליה. הקב"ה רוצה לגור בלבך.
אבל אתה תקוע בסדום הישן שלך, מסתכל על החורבן.
וזה הרגע שבו אתה הופך לנציב מלח.
מדוע דווקא מלח?
עכשיו אנחנו מגיעים לשאלה: מכל הדברים שיכלה אשת לוט להפוך אליהם – למה דווקא לנציב מלח?
חז"ל מציינים שהיא הייתה קמצנית במלח. לא נתנה מלח לאורחים. המדרש מספר שהלכה לבקש מלח מהשכנים – כדי שידעו שלוט מכניס אורחים ותתגלה הפרשה. אבל מדוע העונש קשור דווקא למלח?
התשובה טמונה בטבעו הייחודי של המלח. מלח הוא חומר שכולם אוהבים את טעמו – במנה הנכונה. המלח משביח את הבשר ואת המרק, את הסלט ואת החביתה. כמעט כל מאכל משתפר עם קורטוב מלח.
איוב שואל: "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח" (איוב ו, ו) – מי יכול לאכול אוכל תפל ללא מלח?
אבל – יש תנאי הכרחי: המלח חייב להישאר תבלין, הוא אינו יכול להפוך למנה העיקרית. כל עוד המלח מתבל מאכלים אחרים, כל עוד הוא משרת את המנה המרכזית – הוא מעולה. מלח במינון מדויק יכול להפוך מנה מתפלה למעולה.
אך ברגע שהמלח הופך למרכז, ברגע שיש יותר מדי מלח – האוכל הופך לבלתי אכיל. יש לזרוק אותו.
מסופר על אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שאירח בביתו את הרה"ק רבי שלמה מקרלין. הרבנית ועוזרותיה הכינו סעודה חגיגית לכבודו של האורח הנכבד. כולן רצו ליטול חלק בזכות של הכנת הסעודה של הצדיקים. הן חילקו ביניהן את האחריות: אחת תכין מרק, אחת דגים, אחת את הבשר, ואחת את הקינוחים.
תפקיד אחד שכחו לחלק: מי תתבל את המאכלים במלח. וכך, כל אחת מהן חשבה שהתפקיד שמור לה וכולן הוסיפו מלח למאכלים.
כשהגישו את המרק, רבי שלמה טעם כפית אחת – ולא יכול היה להמשיך. המרק היה מלוח לחלוטין, בלתי אכיל.
בעל התניא לעומתו סיים את צלחת את המרק. כששאל את רבי שלמה מקרלין מדוע לא אכל מהמרק, השיב: זה מדי מלוח.
בעל התניא אמר לו: "מהיום שהגעתי למזריטש, למורנו ורבנו המגיד הגדול – לא חשתי בטעמו של מאכל".
מרירות הלב
מלח מסמל מרירות. חרטה. אשמה. חשבון נפש כואב.
התורה אומרת: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה" (שמות טו, כג) – המים במרה היו מרים, מלוחים, בלתי ניתנים לשתיה.
המלח מייצג את היכולת לפתוח את הפצעים, לחשוף את החסרונות, להכיר בטעויות. לזכור את הכישלונות, את העבירות, את הניסיונות שנפלנו בהם. מה שעשינו ומה שעשו לנו. במחשבה, בדיבור, במעשה.
והשאלה היא: האם הדברים האלה נחוצים?
התשובה: בהחלט! הם הכרחיים לחלוטין.
מרק טוב זקוק למלח. אני חייב להכיר את החולשות שלי, את הפגמים, את הפחדים, את החרדות. את המקומות שקל לי להיכשל בהם. את הפגיעוּת שלי.
המרירות הזו, חשבון הנפש האותנטי – משמרים אותי מפני ניוון מוסרי ורוחני. הם מגנים עליי מפני שחצנות, יהירות, גאווה. הם מעניקים לי ענווה, איזון, אנושיות.
הגמרא (יומא כב, ב) אומרת: "אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שׁוּם דּוֹפִי" – הוא מושלם מדי. "דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, שֶׁאִם תִּזּוּחַ דַּעְתּוֹ אוֹמְרִים לוֹ: חֲזוֹר לְאֲחוֹרֶיךָ".
שימו לב: "חזור לאחוריך!" תסתכל מאחוריך ותראה את קופת השרצים. זה יצור איזון וענווה.
מלח גם מעמיד ומשמר את האוכל לאורך זמן – הוא מוציא את הדם מהבשר, מנפה פסולת. "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג) – גם בעצבות יש מותר, יתרון.
ומלח יוצר כמיהה וצימאון. "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהלים סג, ב). דווקא החלל, דווקא הכאב – יוצרים תשוקה. "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים" (תהלים מב, ב).
כל זה טוב, נכון, חשוב, הכרחי – בתנאי אחד: שהמלח לא יהפוך למרכז הארוחה.
כל עוד החרטה, חשבון הנפש, התשובה, והפגיעות – מלוות את ה'ארוחה' – הכל טוב ויפה.
אך אם אני לא יכול להסיר את מבטי מסדום, אם אני מתבוסס בעברי המאתגר – אז אני הופך לגוש מלח אחד גדול. אני נשאר מלוח, מר, מאוכזב, משותק – בדיוק כמו אשת לוט.
אני לא יכול להמשיך הלאה בחיי. אני לא יכול לברוח מסדום. האשמה, המרירות והאכזבה משתקות אותי רגשית.
"על כל קרבנך תקריב מלח"
"עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג).
המילה "קָרְבָּן" באה מהשורש קרב – קירוב, התקרבות. "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב). הקרבן מסמל את כל העבודה של התקרבות לקדוש ברוך הוא, את הדבקות.
זו המתנה הגדולה ביותר בחיים: בכל רגע אני יכול להיות בדבקות מוחלטת עם אלוקי העולם. בארוחה ובעבודה, בבית המדרש ובטיול, בשיעור ובחדר הכושר. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).
בכל רגע אני יכול לשאול: איך הרגע הזה יכול להיות רגע של דבקות? זו האמת של המציאות. זה התענוג הגדול ביותר לנשמה, לנפש, לגוף.
והקרבן הזה זקוק למלח. "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". כל קירוב אמיתי זקוק להתפכחות, למודעות עצמית. עליי לדעת את חסרונותיי, מה עליי לתקן, אם אני צריך לעשות תשובה, ממה עליי להיזהר.
אבל – והנה הנקודה המכרעת – המלח צריך להיות חלק מהקרבן, לא כל הקרבן.
יש לך קרבן: כבש, עז, פר, איל, חיטים, סולת. על הקרבן הזה תקריב מלח. המלח עם הקרבן – עולים יחד כריח ניחוח לה'.
המלח גורם לעלייה. המלח נעשה חלק מהקרבן. המלח נעשה חלק מהקירוב שלך לה'. למה? כי המלח עצמו יוצר את הצימאון.
כך אומרת הגמרא (יומא פו, ב) אומרת: "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכֻיּוֹת". ובעל התניא מסביר (תניא פרק ז): העוונות יוצרים צימאון ותשוקה כה גדולים, שלא היו יכולים להיווצר בלעדיהם.
המלח נעשה חלק מהקרבן. אני לוקח את הכאב, את הטעויות – ומעלה אותם. הם מלמדים אותי, מעדנים אותי, מחכימים אותי. "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" (קהלת ד, יג).
תן לי הנפש
הנקודה הזו קריטית במיוחד כשמדובר בחינוך – של ילדינו, של תלמידינו, של עצמנו.
בשבוע שעבר קרתה טרגדיה נוראה בעת העצרת הגדולה בירושלים.
לפעמים אנחנו מלמדים מושגים נעלים – אהבת ישראל, דבקות, קבלת עול מלכות שמיים – אנחנו מדברים על ערכים נעלים, אך לא מטפלים במה שקורה בפנים.
יש נערים ונערות שגדלים במוסדות שהמוטו שלהם הוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ששומעים שוב ושוב שנשמה יורדת לעולם כדי לעשות טובה אחת ליהודי – אבל אף אחד לא שואל מה קורה בתוך הלב שלהם.
הדברים לא נוגעים בצורה אותנטית, פנימית, בלי שיפוטיות. כי אין מרחב לפתוח את הלב באמת.
למדתי בישיבות. ראיתי מחנכים נפלאים, רציניים, מסורים. אך הייתה חסרה רגישות נפשית. לא שכולם היו שקרנים – חלילה. היו שם אנשים טובים, עובדי ה' כנים. אבל לא היה מרחב להיפתח, לדבר על הפחדים, על הספקות, על המאבקים הפנימיים.
אף אחד לא ישב לטפל ברגשות. להבין מה קורה בתוכנו.
בחור בן 16 – מה עובר עליו? מה הוא חושב כששוכב בלילה? מה הוא מרגיש כשהוא נכשל? האם יש לו עם מי לדבר? או שהכל נשאר בפנים, מצטבר, תוסס?
זהו הצורך הבסיסי ביותר של כל בן אדם – להרגיש שהנפש שלו אהובה. לא מותנית, לא נשפטת, לא נבחנת – אלא אהובה.
במקום זה, הכל הופך לדוקטרינה. יש עקרונות, יש שיטה, יש מילים נכונות. כולם אומרים את המילים הנכונות, כולם עומדים ומתפללים, כולם לומדים. אבל אף אחד לא יכול באמת לפתוח את הלב ולהגיד: "'תן לי הנפש'. אני רוצה לדעת מה קורה בתוכך".
רבי לוי יצחק מברדיטשוב מפרש את הפסוק "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים א, ז) באופן מרגש: הגידה לי שנפשי אהובה!
ואני לא יכול לתת לך מה שאין לי. אם אני לא מרגיש שהנפש שלי אהובה – איך אוכל להעביר את זה לתלמיד? אם אני עצמי חי באשמה כרונית, בביקורת עצמית אכזרית, בתחושה שאני לא מספיק טוב – איך אוכל ליצור מרחב שבו התלמיד ירגיש אהוב?
ואז המלח שלי יוצא החוצה, והמלח שלו יוצא החוצה. אני מעביר לו לא את הדבקות, אלא את האשמה. לא את השמחה, אלא את המרירות. לא את האהבה, אלא את השיפוטיות.
אני לא מדבר רק על פסיכולוגים ומטפלים – אלה חשובים והכרחיים. אני מדבר על המהות של התלמידים והתלמידות. האם המקום הזה – הבית, הישיבה, בית הספר – הוא מרחב שבו הנפש האמיתית של האדם יכולה להתגלות ולהתבטא? שבו הוא יכול לחשוף את עצמו ללא פחד? שבו הוא מקבל חיבוק אותנטי, הדרכה אמיתית, קשר אמיתי?
או שהעיקר זה רק לחקות מילים, לדקלם נוסחאות, להיראות בחוץ כמו שצריך – בלי שיש קשר פנימי אמיתי?
התלמיד זקוק שמישהו יסתכל עליו בעיניים ויגיד: "ספר לי מה קורה בלב המתוק והפצוע שלך? אני כאן. אני מקשיב. ואני אוהב אותך – לא בגלל מה שאתה עושה, אלא בגלל מי שאתה".
זה מה שמרפא. זה מה שמחבק. זה מה שמצמיח. אין ריפוי אחר.
יש דרשות, יש שיעורים, יש ספרי מוסר. אבל הריפוי והשיקום הכי עמוקים באים מהרגש: "וְנַפְשִׁי קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל).
דוד המלך מתאר ברגש עצום: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהלים קלא, ב). תינוק רך בידיים החובקות של אמו – שקט, רגוע, בטוח. זה המקום הבטוח הכי עמוק בחיים.
אם אתה לא יודע להרגיש את זה – אתה לא יכול להעביר את זה. לא לתלמידים, לא לילדים, לא לבן/בת הזוג.
ואז המלח מתפרץ. ומתמקדים בו. וזה נעשה היסוד. הדת, החרדיות, הרוחניות – כולם הופכים למלח בלי קרבן. וזה גורם הרס פנימי.
"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" - תגיד לי, תגידי לי, שהנפש שלי אהובה. לא בגלל מה שעשיתי או לא עשיתי. לא בגלל הצלחות או כישלונות. אלא בגלל שהיא חלק ממך, נשמה קדושה, ניצוץ אלוקי.
רק מתוך ההרגשה הזו - שהנפש שלי אהובה - אוכל לברוח מסדום ולא להסתכל אחורה.
רק מתוך הידיעה הזו - שאני לא מוגדר על ידי העבר שלי - אוכל לחיות את ההווה.
רק מתוך החופש הזה - אוכל להפוך את המלח לתבלין, לא למנה העיקרית.
•
סיכום
סיפורה של אשת לוט, שהביטה לאחור והפכה לנציב מלח, מגלה אמת מהותית על החיים שלנו. כשהמלאכים הזהירו "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" – זו לא הייתה הוראה טכנית. זו הייתה הוראה פסיכולוגית-רוחנית עמוקה: לא להישאר תקועים בעבר, לא להתמקד בסדום שממנה בורחים.
לכל אחד מאיתנו יש את הסדום הפנימית שלו – המקומות המושחתים, הפגומים, הבעייתיים בתוכנו. והציווי הוא ברור: תברח משם. אבל כשאנחנו לא מסוגלים להפסיק להסתכל אחורה, כשאנחנו תקועים במעגל אינסופי של ביקורת עצמית ואשמה – אנחנו הופכים לנציב מלח.
למה דווקא מלח? מלח הוא דבר נפלא – כל עוד הוא תבלין. קורטוב מלח משביח כל מאכל. אבל כשיש יותר מדי מלח, כשהמלח הופך למנה העיקרית – האוכל הופך לבלתי אכיל. כך גם המרירות, החרטה, חשבון הנפש – הם הכרחיים לחיים בריאים. הם שומרים עלינו מפני שחצנות ומעניקים לנו ענווה. אבל רק כל עוד הם מלווים את החיים, לא הופכים למרכז שלהם.
התורה אומרת "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" – כל קירוב לקב"ה, כל רגע של דבקות, זקוק למעט מלח. הכרה בחסרונות, מודעות עצמית, ענווה. אבל המלח צריך להיות חלק מהקרבן, לא כל הקרבן. יש לך קרבן – כבש, עז, חיטים – ועל הקרבן הזה אתה מוסיף מלח. המלח עם הקרבן עולים יחד כריח ניחוח.
הבעיה מתחילה כשאנחנו לא יכולים להסיר את מבטנו מהעבר. כשאנחנו יושבים עם בן/בת הזוג ופתאום נזכרים במשהו שקרה לפני שבוע. כשאנחנו בתפילה ופתאום עולה הקול הפנימי: "מי אתה חושב שאתה? אתה זוכר מה עשית אתמול?". הקול הזה מתחפש לקול של אמת, של מצפון, אבל זהו בדיוק קול הסדום – קול שחפץ שנישאר מחוברים לעבר הבלתי רצוי.
הקב"ה דופק על הדלת: "פִּתְחִי לִי" – תן לי להיות איתך עכשיו, ברגע הזה. אבל אנחנו עסוקים. עסוקים במלח. עסוקים בטעויות. "אבל אני חייב לזכור! אני חייב להתמודד!". ובזמן הזה, הרגע האמיתי עובר.
הנקודה הזו קריטית במיוחד בחינוך – של ילדינו, של תלמידינו, של עצמנו. לפעמים אנחנו מלמדים מושגים נעלים, אבל לא מטפלים במה שקורה בפנים. לא יוצרים מרחב שבו הנפש האמיתית יכולה להתגלות. הצורך הבסיסי ביותר של כל אדם הוא להרגיש שהנפש שלו אהובה – לא מותנית, לא נשפטת, אלא אהובה. "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" – תגיד לי שהנפש שלי אהובה, לא בגלל מה שעשיתי, אלא בגלל מי שאני.
רק מתוך ההרגשה הזו – שהנפש שלי אהובה – אוכל לברוח מסדום ולא להסתכל אחורה. רק מתוך הידיעה הזו – שאני לא מוגדר על ידי העבר שלי – אוכל לחיות את ההווה. רק מתוך החופש הזה – אוכל להפוך את המלח לתבלין, לא למנה העיקרית.
0 תגובות