ידידים רבים שלחו לי היום בעקבות פסק פוניבז' וביקשו לדעת אם כבוגר הישיבה אני שמח מהתוצאה. כמובן שלא הספקתי לענות לכולם, אבל בגלל שיש כאן כמה תובנות חשובות ומהותיות, נראה שכדאי לעשות סדר בדברים.
השופט חשין פרסם את הפסק המיוחל | לפסק המלא - לחצו כאן
ויש גם בונוס: מדוע הפסק הוא "משפט שלמה של ישיבת פוניבז"?
קודם כל, כן. ברור שאני שמח.
שמח בשביל הרב כהנמן, ושמח בשביל האמת. מתברר שיש דבר כזה חוק ומשפט, וכשהולכים עם זה עד הסוף, אולי זה לוקח שלושים שנה - אבל בסוף האמת מתבררת. תובנה חשובה.
ואני שמח גם בשביל הרבנים ראשי הישיבה, מרן הגרב”ד פוברסקי שליט”א וחתנו הגרח”פ ברמן שליט”א. אחרי עשרות שנים של רדיפות והצקות, הם זוכים לראות את האמת יוצאת לאור במלוא תוקפה.
תקראו מה כתב השופט חשין על התמונות של הגרח”פ ברמן פצוע וחבוש בראשו. אולי החושים שלנו קצת קהו, אבל השופט לא יכול היה להסתיר את הזעזוע. מתברר שיש מחיר לכל פשע, גם אם לפעמים לוקח עשרים שנה לגבות אותו. וכמאמר הפתגם: “זה סופו של כל ברנש — הפושע נענש.”
והנה, עוד תובנה חשובה:
אלימות אף פעם לא תביא אתכם לשום מקום.
רלוונטי במיוחד על רקע ההיסטוריה העגומה של האלימות בישיבת פוניבז’ בשלושת העשורים האחרונים.
אבל, ופה יש “אבל” גדול.
אני לא שמח בשביל הישיבה.
ולא בשביל “הקבוצה שלי” ש“ניצחה”.
פשוט לא.
כי הקבוצה שלי כבר ניצחה מזמן. היא ניצחה ביום שבו ראש הישיבה, מרן ר’ גרשון אדלשטיין זצוק”ל, לקח את “האירוע” לידיים ובחר לנתק את הישיבה מהסכסוך — גם במחיר של סיכון עתידה כישיבה שפועלת תחת השם ההיסטורי שטומן בחובו כה הרבה משמעות - "פוניבז’".
הוא החליט. והוא עשה. כי הוא הבין שאין דרך להמשיך לקיים ישיבה שבתוכה בוערת אש המחלוקת. חייבים לבודד את הלימוד של התלמידים מהויכוח על הבעלות של הישיבה.
ולמרות שכולם חשבו שהוא טועה, ושאין סיכוי שהוא יצליח, ולמרות שהוא ספג ביקורות קשות מכל הכיוונים. הוא דבק בדרכו.
אבל בתוך כמה שנים כולם ראו עד כמה ר’ גרשון צדק.
הוא הציל את פוניבז’.
הוא הציל את קול התורה, את האווירה, את הרוממות, ואת המחויבות למקום שהיה ונותר ספינת הדגל של עולם התורה.
מי היה מאמין שתוך זמן קצר הוא הצליח להחזיר את הישיבה למקום הראשון בביקוש של טובי הבחורים. כמה שנים קודם לכן השם של הישיבה כיכב בעיקר בדיווחים של מוקדי הצלה: אלימות בגבעת הישיבה. ובתוך כמה שנים היא חזרה לפאר את כותל המזרח של עולם התורה בארץ ישראל. וכך זה נותר עד היום: בית גידול לתורה ויראת שמים שמושך מאות צעירים מטובי התלמידים מידי שנה.
זה הניצחון האמיתי.
זו השמחה האמיתית.
והיא אינה תלויה בפסק שהתפרסם היום — כהוא זה.
אפשר לומר שמשמים הכל יצא לצד האמת, ושמי שהולך ישר לעולם לא מפסיד. אולי. אבל קודם צריך להעמיד את העובדות:
ר’ גרשון סימן יעד — להציל את ישיבת פוניבז’.
והוא עמד ביעד הזה עד הסוף.
זו השמחה הגדולה מבחינתי.
ולי כתלמידו, היה בה חלק. קטן, מזערי, אולי זניח.
אבל חלק.
ואני מודה לקב"ה על זה.
ועכשיו, בא נדבר על הפסק שיצא היום.
במשך כל השנים הללו שבהם ר’ גרשון אדלשטיין זצוק״ל הוביל את המהלך להציל את הישיבה, ר' לייזר כהנמן הלך אחריו בצורה מוחלטת, בלי לערער ובלי להרהר.
הוא הוריד את הישיבה לאוהל קדושים, ויתר בפועל על בית המדרש, והוביל שורה של ויתורים — כולל על חצי מהגבעה שעליה התבססה הישיבה השנייה — וכל זה במטרה אחת: להציל את האווירה, את השלווה, את ההתעלות, ובעיקר את קול התורה.
ר’ גרשון הסכים לקחת סיכון אמיתי:
לסכן את הגשמיות, את הקרקע, את הנכסים —
כדי להציל את הרוחניות.
כדי להציל את הישיבה.
ור' לייזר כהנמן הלך עם ר’ גרשון עד הסוף. למרות הקושי לוותר על אחיזה פיזית במבנים שהיו תחת ידיו ולהעביר מחצית מהם לידי הצד השני, למרות המחיר האישי, ולמרות שבמובנים מסוימים הוא סיכן את האחיזה שלו בגשמיות ובירושת אביו. הוא הבין שזה המחיר שצריך לשלם כדי להציל את פוניבז’ האמיתית.
אבל הנה הנקודה המדהימה, כמעט בלתי־נתפסת:
בסוף — הוא קיבל הכול בחזרה.
את כל הגבעה.
את כל הנכסים.
את מלוא הזכויות — בניצחון משפטי מהדהד.
הוא לא איבד את הרוחניות.
וגם הגשמיות נשארה אצלו.
הישיבה בתפארתה.
וגם המקרקעין והבניינים.
אם תרצו — משפט שלמה המודרני:
מי שהיה מוכן לוותר כדי לשמור על הישיבה— זכה בכל.
מי שבחר ברוח — קיבל גם את החומר.
וזו, כבר באמת תובנה חשובה.
0 תגובות