את אחיי אנוכי מבקש- קריאה לא לכסף, אלא לתשומת לב ראוייה
השורות הללו נכתבות בהרבה חשש וכאב, אבל בתחושת שליחות ועוצמה, מתוך תפילה לבורא עולם שדברי יגיעו למקומות הנכונים ובצורה הנכונה.
גדלתי כל ימי בטוב ובנעימים להורים אמידים וטובים, כבן יחיד היה לי כל מה שנזקקתי, אחיותיי דאגו לי, הוריי דאגו לי, נהניתי למסור שיעורי תורה בסביבה הלא דתית שגדלתי בה, ראו בי דמות של רב, מאידך רבותי בישיבה שיבחו אותי תמיד, וכשהגיע עת שידוכין דיברו בי גדולות ב"ה.
חתונתי נחקקה לרבים וטובים, היו בה מיטב אומני הרגש וזמרים חסידיים, לצד אוכל כיד המלך, כלתי רצתה בי בגלל אישיותי ולא בגלל סביבתי אבל זה היה חבילה אחת ועל אף שגדלה בעיר התורה בפשטות היא שמחה יחד איתי.
רבה של אור עקיבא השיא את בנו, כולם באו לברך | גלריה
לאחר לידת ביתי השלישית הציעו לי להיות תפקיד תורני מכובד באחת מהישיבות הגדולות החשובות, וכך במשך שנים הכירו בי תלמידים לצד ידידים כאדם נעים הליכות, אוהב ולומד תורה, בני למדו בחיידרים לצד בנותיי בבית יעקב, יסודי, סמינר, רעייתי חינכה במוסד של קירוב ביישוב במרכז, הכל היה נראה פסטורלי וחלומי.
עד אותו יום בו לא הרגשתי טוב, בתחילה חשבתי שזה וירוס, לאחר מכן אמרו לי שזה מונו, עד שהלכתי לרופא משפחה ששלח אותי למיון, ולאשפוז של מספר שבועות עד שאבחנו לי את המחלה הנדירה שיש לי.
זה היה שבר אמיתי להוריי המבוגרים, שבר לרעייתי, שבר לילדי, שבר לי עצמי, אבל השבר היה גדול פי כמה משניתן לתאר, היות ולא שיתפתי באמת את כולם במה שאני עובר, רק אני ואשתי ידענו שהמחלה הזו היא חשוכת מרפא, שהמחלה הזו הורסת כל חלקה טובה לא רק בגוף אלא גם בנפש, זו מחלה שהיא לא כתובה בקללות של התורה, הבנים בישיבות הבינו שמשהו לא טוב עובר על אבא שהפך להיות פחות נינוח ובוודאי פחות לומד תורה, על אמא שמסתגרת שעות בחדר, הבנות הסתובבו בבית שבורות ומדוכאות, הם הקרובים לצלחת הבינו שמה שאנחנו מספרים לכולם זה לא מה שיש באמת... והמצב חמור בהרבה.
עד שיום אחד זה קרה... טלפון מהמשגיח בישיבה שהבן נתפס בקלקלתו עם נגן בשירים שאינם בז'אנר המותר, ובאין ברירה הוא נזרק מהישיבה, ניסנו לדבר לרמז אבל שיריו של הזמר החרדי אומנם אבל איך אמר המק"ק הזמר הזה לא גדל בפונביז'... והכריעו שהבן חייב למצוא מקום אחר...
שבוע אחר כך הבת מהסמינר נזרקה כי כמות האיחורים וחוסר ההקשבה והרצינות שלה לא עולים בקנה אחד עם דרישות הסמינר ויש חשש דחשש שהיא מקולקלת... ולמה היא כל כף עייפה ולא מרוכזת...
ואני שוכב לי במיטה קורס מכאבים נוראים מנסה להיזכר איך רק לפני שנתיים מסרתי שיחה בערב חג שבועות בסמינר של הבת שלי, ואיך המשגיח הזה של הבן שלי רק לפני פחות משנה אמר לי שהישיבה נבנתה בשביל יאיר שלי... ואיך הקערה התהפכה על פייה.
באחד הימים יצאתי לתפילת ערבית בשארית כוחותיי אומנם כלפי חוץ כמעט ולא רואים כלום אבל מי שקצת היה רגיש יכול היה להבחין, ובמיוחד שנזה כמה חודשים לא הופעתי בבית הכנסת, אחד המתפללים ניגש להגיד לי ברוך רופא חולים והוא שמח שהבראתי.... השני שאל אותי אם עדיין חשוב לי המקום הקבוע בבית הכנסת כי הוא ראה שאני לא בא כבר תקופה אז הוא התיישב שם.. השלישי בא לבקש תרומה לכולל ערב בשכונה, בקיצור אפילו אחד לא בא לדרוש בשלומי או לכל הפחות בחסרוני.
באותו ערב הרגשתי שהגיעו מים עד נפש וקבעתי פגישה עם שלושה שכנים וחשפתי להם ברחל בתך הקטנה את דבר מחלתי, את חוסר התקווה, את המשברים הגופניים והנפשיים, ובעיקר מול מוסדות החינוך, על הדרך גם רמזתי שמצבינו הכלכלי קשה בעקבות הוצאות מרובות, הם חיבקו ממש שאלו התעניינו והבטיחו להיות שם בשבילי, אחד מהם אכן מאז נכנס מידי פעם להגיד לי ווארט על הפרשה, האחרים.... כלום.
פניתי לסמינר וחשפתי בפניהם קצת המתרחש בבית, יאמר לשבחם שהם לא ניתקו לי את השיחה בפנים, אבל לצערי זהו שבחם היחיד... המשגיח של הבן שלי סינן את השיחה, הבן והבת התחילו לרדת מהדרך, המשפחה הגדולה לא בדיוק יודעת מה עובר עלינו, וגם כשיודעים קשה להם לעזור מצפון ודרום.
יום אחד חשתי כאבים עזים בכל הגוף באופן קיצוני, הובהלתי לטיפול נמרץ, שם במשך מספר ימים הרופאים השתדלו לייצב את מצבי, ביום הרביעי נכנס לבקר אותי רב השכונה, הוא החזיק את ידי והתפלל ממושכות, סימנתי לו שאני רוצה לכתוב לו משהו, וכתבתי לו "אני מבקש לנצל את הזמן שאני עדיין פה לסדר לילדים שלי מוסדות כי זה כנראה המקום היחיד שממנו זעקתי תשמע", הוא הבטיח לעזור מיד, וכך היה הבן הוחזר לישיבה והבת לסמינר.
ימים מספר לאחר מכן יצאתי מבית החולים להבראה יחד עם רעייתי, בבית הבראה פגשתי את אחד מהדמויות בישיבה של הבן שלי, הוא סיפר לי איך הבן חזר בעוצמה גדולה, ושהוא בטוח שהכל היה לטובה, והעיקר שלא הלכתי.... שאלתי אותו לאן ואז הוא הוציא מכיסו את תצלום בדף שכתבתי בטיפול נמרץ: "אני מבקש לנצל את הזמן שאני עדיין פה לסדר לילדים שלי מוסדות כי זה כנראה המקום היחיד שממנו זעקתי תשמע" והוא אמר שהוא שמח שבסוף נשארתי פה ולא הלכתי....
באותו רגע נפל לי האסימון, הרב, הסמינר, המשגיח, חשבו שאני הולך למות ומבקש עזרה אולי בגדר צוואת שכיב מרע, אבל אני התכוונתי שאם מהבית שלי לא שומעים אותי אולי מהטיפול נמרץ ישמעו אותי... מה שהתברר כנכון, אבל הם חשבו קצת רחוק... במושגים של שוב יום אחד קודם מותך.
המשכתי את ימי מנוחתי, אני מנסה לחזור לשגרה, המחלה מכה בי קשות, הייסורים נוראים, המשפחה סובלת, הכאב קשה אבל הילדים במוסדות ברוך ה' כי חשבו שאני הולך למות.
קורא/ת יקר/ה הסיפור הנ"ל איננו פנטזיה או סיפור דמיוני, הוא אמת לאמיתה עלי, אני אדם שרבים מכירים ואוהבים ואולי גם אתם אבל בעקבות מחלה חריגה בחיי חיי השתנו לרעה, אומנם לא הייתי בטיפול נמרץ אבל בהחלט אני שוקל את זה כי אולי משם זעקתי הכואבת תשמע, אומנם זעקה אילמת כי דבר מחלתי אפופת המסתורין נשמרת בסוד, אבל אני זועק,
כי אני נעשיתי לאדם קצת עצבני, קצת שבור ופחות שמחת חיים, קצת פחות משתתף באירועים, ואולי גם לא דומיננטי בקהילה, אבל יש סיבה לזה.... בלילה כשאתה ישן אני שוכב מיוסר במיטתי, כשאתה קם בבוקר רענן, אני מנסה לקום אחרי ליל סיוטים, אבל כשאני ברחוב אני נדרש לחייך כמוך וכמו אחרים, ומול הנהלת המוסדות אני נדרש להיות אותו אדם, וכך בבית הכנסת, אח יקר- שים לב לרמזים שלי, ייתכן שזה לא רק הצלת חיי שלי אלא שלום הבית שלי ובריאות הנפש של משפחתי.
לו היו בי כוחות נפש הייתי כותב שורות אלו בגלוי ומזדהה וייתכן שחלקכם הייתם בשוק עכשיו, אבל מחיר החשיפה קשה לי בשלב זה, אבל האמינו לי שכל מילה פה נכתבה מדם ליבי ומסר הדברים הינו אמת לאמיתה.
לקראת חג הפסח נקבל על עצמנו להיות רגישים לכולם ובמיוחד לאלו שפחות ראינו אותם לאחרונה...
וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ.
וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.
0 תגובות