הנה לכם פרק בדמוקרטיה ישראלית: יצאתם להצביע עבור רעיון, השגתם רוב עבורו, נציגיכם מקדמים אותו, הממשלה תומכת, הקואליציה מקדמת, החקיקה אכן מטפסת. אבל אז, בקצה, ישנו מישהו שחזק מכולכם.
לא, זהו אינו יאיר לפיד או בני גנץ. משחקי קואליציה-אופוזיציה כלל אינם רלוונטיים למשחק הזה: היום הימין למעלה, מחר הוא למטה. זה לא הסיפור.
מי ששולט בישראל הן קבוצות הלחץ החזקות היושבות על השיבר של המדינה. מגזרי האינטרס הכבדים שהורגלו שהפרוסה תמיד מרוחה בצד אחד של המפה. כשהשמאל היה בשלטון הם חגגו. כשהימין עלה, הם הסתדרו: הימין מעולם לא ידע למשול. מעולם לא ידע לאשרר אג'נדה עד הסוף. קבוצות האינטרס הרגישו חסינים. עד לפני חודשיים.
לפני חודשיים יריב לוין הזיז להם את הגבינה. פתאום הם הבינו שיש מי שחושב שאפשר אחרת. כך הושקה המחאה הכי גדולה בתולדות המדינה, מחאה שהושתתה על מתנגדי 'הכיבוש', אקטיביסטים מהשמאל מגיל 50 ומעלה, והמון חילוני מפוחד.
על קבוצות האינטרס נמנים לא מעט משפטנים, אנשי צבא, כלכלנים וכמובן עיתונאים שמלווים אותם בהדיקות, במסירות ובאובססיביות.
במשך עשרות שנים הם הושבו על השיבר, התקדמו במעלה סולם הדרגות, והשפיעו על הנעשה במדינה. השפיעו בצבא, בכלכלה, במדע.
זו ההזדמנות להודות: עמדות ההשפעה בעם נשלטות בידי קבוצות האינטרס. תהא הסיבה אשר תהא, אפשר לאהוד את זה, אפשר לתעב. זו המציאות ואין בלתה.
לאחר שראש הממשלה נתניהו העז לממש מדיניות הם שרפו את המדינה. ככה פשוט. פתאום יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד חושב שהמדינה של סבתא שלו ומחליט להשבית את המדינה. בשם מי? עבור מה? עבור ניסיון להכריע וויכוח פוליטי המתנהל בכנסת בין שני צידי המתרס. כך הוא, כך השלטון המקומי, כך גופים ציבוריים נוספים. אלפי אנשי הסתדרות מבכים את הסיטואציה שבה האצבע שלהם לא נספרת. אך קולם כקול קורא במדבר.
צדק ראש הממשלה שעצר אמש את החקיקה. לא בגלל שהיא בעייתית - הרפורמה סופר- מצוינת עם תיקונים לכאן ולכאן - אלא בשל ההפנמה המאוחרת של מגבלות הכח. הוא פשוט לא יכול. הם דווקא כן יכולים. נתניהו יכול לגרוף בליל הבחירות 80 מנדטים. למשול על מלא - הוא לא יוכל.
- הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'. הטור פורסם הבוקר בעיתון