אני שמואל (25) מהמרכז.
הסיפור שלי זה על אבא שלי.
>> למגזין המלא - כנסו
אבא שלי הוא איש מאוד יסודי, כל דבר שהוא עושה בחייו, חייב להיות הכי טוב. גם החיידר בו למדתי עם שאר אחיי היה 'החיידר', וכן הישיבות. ככה הוא אבא שלי, את הכל הוא עושה ברמה הגבוהה ביותר, לפי הכללים הברורים ביותר. גם כשהוא אוהב, הוא אוהב הכי טוב, וכן כשהוא כועס...
אבא שלי טיפוס תובעני וחסר פשרות, וכשזה מגיע לדברים החשובים לו, אסור להתקרב אליו.
למדתי תמיד בחכמה איך להסתדר עימו, ואיך לא להגיע לחיכוכים. ידעתי שאבא שלי הוא פרפקציוניסט כזה, וגם תמיד חייב להיות צודק, והוא הכי חכם והכי מבין. אם חלילה הבעתי דעה לא נכונה מבחינתו, או הפגנתי ידיעה לא מאומתת, קיבלתי במיידי צעקה בתנועת ביטול.
ואמא שלי? אישה העושה רצון בעלה גם כשקשה לה, ותמיד ידעתי שקשה לה. אם היה צריך לצעוק, היא מקבלת ממנו צעקות גם בנוכחותנו, הילדים, ומשתפת פעולה באופן מלא בכל פעולותיו. גדלנו ככה בידיעה: על טעויות משלמים. פעם רציתי לשים בכניסה לבית שלנו שלט עליו כתוב: "שברת? שילמת!" אבל חששתי לשלם על זה...
מה שאני הכי זוכר, זו הרגשת העליונות שהייתה בבית. זה קרה בכל דבר שעשינו. לדוגמא: אם היינו מזכירים שם של רב שאינו מוערך על אבא שלי, היינו רואים פרצוף של ביטול מוחלט במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, היינו שומעים משפט של גיחוך מלא בציניות חסרת מעצורים.
אחד הנושאים האהובים על אבא שלי זה נושא הכשרות. על שלל כשרויות המהדרין שיש בארצנו, היה ניתן לשמוע ממנו ציונים, הערות, ומילות גנאי על חלק גדול מהן. זה קיבל ביטוי שאם היינו רוצים לאכול באיזה מקום, והשגחת הבד"צ שם לא הייתה לפי הכשרות שלנו, היינו רואים על פניו של אבא את הזלזול.
רק בכדי שתבינו את העוצמה: היינו מגיעים לאירועים בהם היה אוכל מקייטרינג, אבא היה שולח את אמא לשאול את בעלת השמחה מה הכשרות. אם אמא לא חזרה עם תשובה, הוא היה הולך, וחוקר את אחד המלצרים או בעלי השמחה. פעמים רבות היה סוג של אי נעימות מצד המשפחות שרצו באמת לתת תחושה של מארחים מכל הלב.
באופן ברור כשאני גדלתי בתוך זה, הייתי חלק מהסיפור. כל מקום שהתארחתי הייתי בודק מה אני אוכל, ושואל את בעלי השמחה בתמימות של ילד, מה הכשרות וכו'. אין ספק שזה היה באמת מתמימות, עד כדי שלא שמתי לב שבפעמים רבות זה פוגע בבעלי השמחה מבלי משים.
כל הכשרויות הללו שאותן לא העזנו לאכול אפילו במחשבה, היו בבחינת: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז' כו'). תמיד אבא היה מזכיר שהם מקבילים לכשרות רבנות רגילה. זה הגיע למצב שהיינו מנפנפים בזה. אם קיבלנו משלוח מנות עם מוצרים של כשרויות לא לנו, היינו מעבירים את זה הלאה.
זו הייתה הרגשה של גאווה בתור ילד, שאותה לא אשכח. הייתי מגיע לבן הדוד שלי או לחבר שלי עם חטיף או שוקולד, עם כשרות אותה אנו לא אוכלים והוא כן אוכל, הייתי מציע לו זאת עם משפט עוקצני של: "אנחנו לא אוכלים את הכשרות הזו, אז שמרתי לך". ואם הוא לא היה רוצה לקחת כי הרגיש שעשיתי אותו גוי של שבת, אז הייתי אומר לו: "תהיה רגוע, כי אם אתה אוכל את הכשרות של (****) אז אתה יכול גם לאכול את זה". התנהגתי לסביבה שאינה סוברת כמוני מבלי שארצה, כאל אנשים מתפשרים, לא אחראיים, אוכלי מאכלות האסורות.
היינו פשוט סביב זה חזק מאוד. חיים את זה, מדברים על זה ומקטלגים את הסביבה שלנו לפי מה שהם אוכלים. כי אם הוא אוכל כשרות פלונית, או של רב פלוני, אז הוא לא רלוונטי מבחינתנו. היינו מפתחים התנשאות וזלזול באוטומטיות מוחלטת. ככה חיינו, ועל זה גדלנו, והכל תחת הסיסמאות: "אנחנו עם עקרונות. עם עקביות. וללא פשרות".
עד שקרה הדבר הבא...
יום אחד נודע לי דבר נורא שלא אשכח אותו לעולם: כשאנחנו מגיעים בשבת לסבתא שלי, אנו אוכלים את ההשגחה שנגדה אבא נלחם כל כך, ועליה הוא נוהג לרדת ולזלזל תמיד בכל אפשרות. הדבר הזה נשמר בסוד מוחלט, ושמעתי את זה מאחד מבני הבית. קיבלתי את שוק חיי, ובכדי לדעת שזה אמיתי ניגשתי לאמא שלי ושאלתי בלחש: "אמא, כשאנחנו אצל סבתא, אנו אוכלים את הכשרות של (****)?".
אמא שלי האדימה כולה, והחלה להתבלבל. היא לא ציפתה לזה, היא לא הבינה מהיכן זה בא לה. אני זוכר גם שאבא שלי כעס מאוד על מי שגילה זאת, ואמא אמרה לאותו אחד שזה הרס לה את החינוך וזה חמור מאוד מבחינתה וזה מעשה שלא ייעשה. כמובן שהוריי המודאגים ניסו ליישב את דעתי, ולתת לי תחושה שהכל בשליטה.
אבל אצלי פנימה הרוחות סערו, הקושי לקבל את זה היה עצום. אני לא יכול אפילו לנסות להגדיר את תחושת השקר שכביכול שיקרו לי. נזכרתי בכל הפעמים שעברנו על יד חנויות עם אותה הכשרות, ולא נתנו לי לאכול, ואת הסיסמאות של אבא שלי על כשרות, בתנועות הביטול שלו על גוף הכשרות אותו אנו אוכלים אצל סבתא. הבנתי שחשוב לאבא שלי שאני יחיה עם מידע מסוים, שאותו אני יפיץ ובזכותו אני אכנס לעולם החרדי בו הוא מאמין.
כעת, כאדם נשוי, אני מבין שאין לי שום תביעה על אבא שלי, אחרי הכל לא משנה מה קרה, בעיניים שלו הייתה לו כוונה טובה של חינוך על כשרות, לבדל אותי מהעולם בו אינו מאמין. אבל מה שניפץ לי את הכל היא הדרך. אבא שלי בחר בדרך של זלזול במה שאינו מאמין, וגרם לי לא להאמין לו. והכי כואב, שזה הפך אותי להיות חלק מזה, זה גרם לי לתת ציונים על כל דבר, לדבר על אנשים, ולבטל כל מי שלא חושב כמוני.
• • •
סיפר פעם אחד התלמידים על מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל: אחרי שהתחתנתי באתי אל הרב ושאלתיו: בבית הורי ואצל חותני אוכלים דברים שהם בהשגחת רבנויות שונות בארץ שאינני אוכל מהם בביתי. כיצד עלי לנהוג כשאני מתארח אצלם?
וענה לו הרב: "סיפרו לי שני עדי ראיה שהיו נוכחים בברית של משפחה ספרדית, והרב יוסף חיים זוננפלד שהיה נוכח שם אכל מהבשר שהיה משחיטה של ספרדים. כשאתה מתארח אצל משפחתך או אצל אנשים אחרים שהינם יראי שמים אתה צריך לאכול מכל מה שנותנים לך, הרי לא מאכילים אותך נבלות וטרפות! מעיקר הדין כל ההכשרים הם טובים [היה מדובר על הכשרים של רבנויות ידועות בארץ], אלא שבהכשרים מסוימים מחמירים בדברים שונים שאינם נוגעים לעיקר הדין".
העזתי מעט את פני ושאלתיו: "האם גם הרב נוהג כך בעצמו?", וענה: "בוודאי! כשאני נמצא בחתונה, אני אוכל גם עוף בהכשר כזה שבבית אני לא מכניס". (ועלהו לא יבול ב, עמ' סו)
• • •
כשגדלתי עוד קצת וראיתי את ההלכה בשו"ע יורה דעה א': "הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים: הגה: יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט. שכבר נהגו שלא לשחוט וכן המנהג שאין הנשים שוחטות: (ב"י בשם האגור): ועבדים וכל אדם אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף".
אבא שלי נהג כשורה, בפרט שזה הוריו וחייב בכבודם, ובפרט עכשיו אין לי טענה על מה שנהג כך. אבל הלחץ שלו והדרמה שהיה מכניס בבית לא עלתה בקנה אחד עם אמיתות ההלכה, מהמילים ומההתנהלות שלו בנושא, שהייתה מהולה בלשון הרע והוצאת שם רע על כל מה שלא נראה לו, זה היה נראה כבר משהו אישי ולא משהו אמוני, והיה קשה לי לצאת מהטבע הזה שליווה אותי בחיים.
נזכרתי בווידוי הארוך לרבנו ניסים שאנו אומרים ביום הקדוש: "ואת אשר טהרת טמאתי. את אשר טמאת טהרתי. את אשר התרת אסרתי. את אשר אסרת התרתי. ואת אשר אהבת שנאתי. ואת אשר שנאת אהבתי, את אשר הקלת החמרתי. ואת אשר החמרת הקלתי".
הרגשתי שהיה לו עניין של שייכות למגזריות עם נגיעות פוליטיות פנים חרדיות, והמכה שקיבלתי מכך הייתה חזקה. אם היה מסביר לי את ההלכה כמות שהיא, ומשתף אותי באמת שבה, לא הייתי נשבר מזה. הרגשתי שהיה לו פחד לא ממה אני אוכל - אלא מה יידעו עליו בקהילה.
•
ואסיים במה שתמיד אומר מור אבי הגר"ח רבי שליט"א: "כל ההכשרים שיש היום הם סמיכות דעת שאנו סומכים, מי שרוצה לאכול 100% שילמד את ההלכות וישחט לבד. אבל הכי חשוב לא 'לשחוט אנשים', את זה אין מי שמתיר. לכן עדיף לאכול את כל הכשרויות שיש היום, מאשר ל'אכול אנשים' שזה בוודאי אסור לכל הדעות".