השבוע לצערי ניחמתי חברה טובה מאד שאחיה הצעיר נהרג במלחמה המתנהלת כלוחם בקבע ביחידה מובחרת.
המשפחה, מופלאה וחזקה, בני ההתיישבות העובדת, חילונים וארץ ישראליים מאד.
באחד הערבים, בזמן מעגל סיפורים על הנופל, התיישבו במעגל כמה חרדים שבאו לנחם. ניכר היה שאינם בני המשפחה ולא מכירים את הנופל. ישבו דקות ארוכות, ואז ביקשו לדבר כחלק מהמעגל.
אמרו שהם הולכים לנחם משפחות רבות כדי לומר שהם חלק מהחברה הישראלית ולהשתתף בצער. הם הוסיפו איזה וורט על הנופל ו"הנקודה היהודית שבו" מתוך הסיפורים ששמעו במעגל. פירשו ודרשו את אופיו לפי תפיסת עולמם.
למרות התחושה שיש בזה חסד ואדיבות, המשפחה ראתה בזה עלבון, ובוודאי לא נחמה.
מבחינתם, בנם נהרג מתוך חובה והגנה על אזרחים, בפועל, ביישובי העוטף. חובה שהחברה החרדית לא משתתפת בה באופן פעיל ומתמשך, והמנחמים שבאים להשתתף רק בצער יש בזה חוסר הבנה של המצב.
הניסיון לעמוד ולומר משהו בשם "החברה החרדית" ואפילו דבר תורה בשם התורה ויהדות נחווה כחוסר ענווה, חדירה למרחב פרטי ולא מרגשת או מנחמת.
אפשר לעשות כמה דברים כדי להימנע מלעלוב, להרגיז ולהעציב משפחה שהולכים לנחם:
א. נסו לחשוב- עבור מי אתם באים? אם התשובה היא בשביל ההרגשה שאתם חלק מהחברה הישראלית, או כדי לומר זאת למשפחה האבלה, אל תלכו. לא הולכים לנחם כדי לצאת מנוחמים, והמשפחה מרגישה שנוצלה במסע השייכות והנכונות שלכם.
ב. אם אתם הולכים לנחם, בררו לפני כן על החלל. האם היה מבית חילוני מאד ובני המשפחה לא ישמחו לדבר תורה? אולי היה ביחידה מובחרת שדואגת לכל צרכי המשפחה, אולי תגיעו לחצר ותראו מנחמים אין ספור, ואין בכם צורך.
ג. אם אתם מגיעים, אין צורך לדבר ולומר מדוע הגעתם. אפשר לעזור בניקיון הבית, לסדר ולהגיש קפה. לקחת חלק בשבעה בלי להביא אתכם "תוכן", פשוט לעזור. את הנחמה, החיבוק והתמיכה אולי מקבלים בני המשפחה משותפי הדרך של החלל ושלהם.
ד. וזו המלצה שלי: לא בטוח שמסע ניחומים הוא הדבר שהחברה ה"ישראלית" זקוקה לו על מנת שתרגיש שהחברה החרדית לוקחת חלק. חשבו: האם יש מקלט באזור שצריך לפנות ולנקות? האם יש חקלאי שזקוק ליידים עובדות? בתי מרחקת? סופרמארקטים? אולי יש דברים רבים שהחברה האזרחית זקוקה להם עכשיו שיהיו פחות מרגשים מלהגיע ולשמוע סיפורים על לוחם שנפל בהגנה על אזרחים, אבל יהיו הרבה יותר כניסה תחת האלונקה, ואמת באמירה של לקיחת חלק.
0 תגובות