יום רביעי, 11/10 - בוקר
אני מעדכן את מורי ורבי הרב ש.ל. במצבי האישי, ובפרטים טכניים מקורות יום האתמול.
>> למגזין המלא - כנסו
הגופות המובאות היום, לאחר 5 ימים בשטח, היו מוטלות תחת השמש הקופחת ביום, במזג האוויר הדרומי הלוהט. מטבע הדברים מתחיל מצב ריקבון, תהליך הזיהוי נהיה קשה יותר וכך הטיפול בנפטרים, לצערי הרב. נטילת ידיים, כפפות כחולות, חלוק מיגון, ומקרה נוסף עולה לשולחן.
העבודה מבחינה פיזית גם איננה פשוטה, רוב היום בעמידה על הרגליים, ואנו נושאים ומרימים משקל לא פשוט בכלל (כפי שמובא בגמרא מס' שבת: "החי נושא את עצמו" - אדם חי כביכול מסייע בתנועות גופו לנושא אותו ובכך מיקל עליו בסחיבה). הדלת נסגרת ודממה שוררת בחדר, הטלפון בכיסי רוטט אך אני מתגבר על הסקרנות הטבעית לעת עתה. גוזר בשתיקה אזיקון עקשן וממשיך לפתיחת השקית העוטפת, נתקף בהלם מהמראה הזוועתי, אכתוב בזהירות יתירה שפלג הגוף העליון בלתי ניתן לזיהוי, מסיט במהירות את המבט, מדחיק את המראה למגירה צדדית במח, דוד לידי ממשיך בפעילות, ידיו רועדות קמעה, ומסנן בקול רועד: "השם יקום דמך ... השם יקום דמך אמן!". "איך מלבישים?", אני מקשה בשקט, "מה עושים מבחינה הלכתית?".
דוד עוצר לרגע וכבר מחייג לרב יעקב רוז'ה (רב חברה קדישא, ויועץ הרבנות הצבאית ובתפקידו משמש גם כיו"ר רבני זק"א, המומחה בתחום הלכות קבורה, אבלות וזיהוי חללים) שעונה בכל שעה במאור פנים המורגש דרך הנייד. הרב מברר אי אילו פרטים נדרשים ופוסק תשובה הלכתית מהירה.
לפתע אני שם לב שמתוך חמישה אנשים בחדר, נותרנו דוד ואנוכי לבדנו... ליבי נושא תפילה שלא אנזק מכך נפשית... אבל אין ברירה וצריך להכין לקבורה בכל מצב... גם לו מגיעה הלבשה, ולאחר דקות ארוכות מסיימים. אני מהרהר לעצמי שאם סימנתי ביום שלישי בראש על מקרה מסוים שלדעתי זה הדבר המפחיד ביותר שראיתי בחיים, אז הגיע יום רביעי, שמסמן מחדש שהפעם לדעתי זה הדבר הנורא ביותר שחוויתי, אבל מה שמגיע בחמישי כבר באמת נדמה לי טראגי יותר... ואח"כ מגיע מוצ"ש... בבחינת הכתוב בתלמוד (מס' ברכות): 'צרות אחרונות משכחות הראשונות'.
אני יוצא להפוגה, לוגם מים צוננים מהמקרר ומתיישב על כיסא פלסטיק תחת כיפת השמים. מזג האוויר מושלם בשעה זו של אחה"צ ורוח נעימה ומלטפת נושבת מדי פעם על פני. בדשא המלאכותי לידי יושבים בשתיקה 3 מתנדבי זק"א. כתמי הדם המרוח על חלוקם הלבן מזכיר לכל את הניגוד הבולט בין המצב לפינת הישיבה הטובלת בירק רענן סביב.
אני מקרב את הכיסא, וכבר פותחים בשיחת סרק. מכירים אנשים משותפים, הם וותיקים כ-20-30 שנה, מתעניין בתפקידם, הם באו כעת מהשטח, וכבר שלושה ימים ברצף אוספים גופות בקיבוץ בארי. אני מעז לשאול אותם אודות המשאית האחרונה שהגיעה הבוקר ב-9:00 מהיישוב בארי, למה מצב הגופות קשה כל-כך? וכאן נפתח פתח לשחרור הקושי הנפשי ופריקת המשא הנוראי הזה.
יעקב מסביר לי בקצרה: אותם נבלות זרקו רימון לתוך מיגונית וסגרו את הדלת (עם כל ההדף שנוצר) ומה שחזיתי בבוקר היה משם.
נוצרת תחושת אחווה בלתי מוסברת של אנשים שחווים יחד מאורעות בצל המלחמה, כל אחד מרשה לעצמו לפרוק מעט מהמטען שהצטבר, כל אחד בתורו, הגבוה ממשיך בתיאור חילוץ הגופות תחת אש ארטילרית, מתוך מסירות נפש. על החלפת צמיג קרוע באמבולנס התקוע במרכז שביל עפר בעומק השדות, מתכופפים בצמוד לנגמ''ש המחפה מעל, ואז עולה בי התובנה: משתף אותם במחשבותיי שהם הצדיקים האמיתיים, הם נמצאים בשטח ואצלם כל פריים (תמונה), כל הגעה לבית, וצפיה בסיטואציה מחדרי הממ"ד שנצרבת בתודעה, היא סיפור חיים שניתן לראות איך נגדע באכזריות ולפעמים להבין מה התחולל בבתים, במטבח או בממ"ד (לעומת הגופות הארוזות בשקית אצלנו).
הם מסכימים בשתיקה.
יעקב מפר את השתיקה אפופת המחשבות, הוא מספר שיש לו תואר בפסיכולוגיה ועבר קורס דיבוב מקצועי בחו"ל, ומשאיר לי מס' נייד למקרה שארגיש צורך... כמובן ללא עלות... אני מודה לו על כך... מאן דהוא מציע לנו להצטרף לתפילת מנחה, ובכך קוטע בחדות את חוט מחשבותינו הנוגות. הגבוה לידי משיב לו שבעיקרון אנחנו פטורים בעקבות העיסוק במתי מצווה, אבל מפטיר בחיוך: 'ממילא אנחנו בהפסקה'. נעמדים לתפילה תחת כיפת השמים, תפילה בכוונה, תפילה שמקבלת משמעות. בסיום התפילה מוסיף בקשות עלי ועל ילדי, בראש מתנגן לי השיר של חנן בן ארי: "אני מתפלל על הילדים שלי, שלא יירשו את השריטות שלי...", המילים מקבלות משמעות נוספת מעבר לפשטות, מחייך לעצמי על המחשבה הטיפשית... ועובר לבדיקת ההודעות מבני משפחתי, חברי לעבודה, והמנהל המסור. ההודעות הרבות נותנות לי עידוד וחיזוק לקראת הימים הבאים. כעת אני מוצא את הפנאי לראות מי חייג אלי, חוזר לאמא, אנחנו משוחחים מעט, כמו ילד קטן אני מרגיש בנוח לשתף מעט, אמנם ללא הרבה מילים אבל עם הרבה הבנה בלב לקשיים, ואמא בטוב ליבה מקשיבה ומבטיחה להתפלל להצלחתי. למעשה אני שואב כוחות רבים מהשיחה המועילה.
במהלך היום אני נמצא 80% מהזמן בטהרה לחללי צה"ל, מהסיבה הפשוטה שאין הרבה כוח אדם שהוכשר לבצע טהרה מטעם הצבא. ובזמן שממתינים לזיהוי אני עובר לצד השני לסייע בשינוע ועזרה בזיהוי האזרחים. העבודה מאומצת, פיזית, אך קשה יותר מבחינה נפשית.
בשעות הערב הצוות מתחלף, מחשבותיי נושאות אותי לכתוב על שתי סיטואציות שגרמו לי התרגשות עצומה: 1. בשעת ערב (20:00) שלחתי הודעת וואטסאפ לאשתי שאני כבר יוצא לכיוון הבית לשהות מעט עם הילדים ולסייע בהשכבה. יצאתי מהמתחם לכיוון הרכב ובחוץ אני רואה בן משפחה של חייל שנהרג בקרב. לפי דבריו אחיו כבר עבר זיהוי ואושר לקבורה אך הגופה עדיין מתעכבת. המחזה היה בלתי ניתן לתיאור, כבר הודיעו למשפחה על נפילת בנם ואחיו זועק בקול לא לו: "למה לא נותנים לקבור אותו? ולמה צריך להמתין כ"כ הרבה זמן?", ומרוב תסכול וחוסר אונים הוא מאיים לפרוץ את שער הברזל העצום, ולקחת בעצמו את גופת אחיו לקבורה. האחראי ואנשי משרד הבריאות מנסים להרגיעו, אך ללא הועיל, ובהמשך גם סופגים מכות בשתיקה ומחבקים בדמעות את האח היקר, שרק ביקש בשליחות משפחתו להביא את גופת אחיו לקבר ישראל במהרה.
אני עומד שם בצד ודומע בחמלה, ניגשת אלי אישה בשנות ה-50 לחייה מטעם הקרן לידידות המעניקה שתיה ומזון בתרומה, מגישה לי בקבוק מים, תודה! "אתה בסדר?", היא מבררת. מהנהן בראשי, פונה לצד מנסה אולי לחוש מעט מהצער... כבר החלטתי, אשאר לעוד כמה שעות. אני נכנס ללא צל חרטה שוב למתחם, מאמת פרטים, מתרוצץ בין אחראי הרישום למחלקת DNA בקומה 2, ולאחר כחצי שעה כבר עוסק ביתר שאת בהכנתו לקבורה של האח. חושב לעצמי, שוודאי משמים הובילו אותי בהשגחה פרטית להיות בחוץ בדיוק ברגע הזה, אולי כדי לקלוט כמה הזכות, ויחד עם זאת החובה, לתת כאן מעל ומעבר, ולוותר מעצמי עוד קצת בשביל המשפחות היקרות שאיבדו את יקיריהם.
2. יום חמישי, אתנחתא בזמן הפסקת הצהריים, יוצאים לטעום משהו, בקצה ההאנגר עומד שולחן ארוך, ועליו ממתקים מכל הסוגים, לצד עוגות ביתיות שעליהן מודבקים פתקים עם איחולים, תרומת אנשים טובים עבור החיילים, ולידם מונחים מאכלים מכל המינים, בשרי, חלבי ולחמניות מלאות כל טוב. באמת ניתן לראות את עם ישראל בחיבוק עז לחיילים. כשהרמתי מבטי כלפי מעלה, ראיתי את הקיר שמעל השולחן, מלא בעשרות מכתבים בכתב יד, עם איחולים להצלחה בקרב, ניצחון על אויבינו, וברכות לשמירה. אבל בצד הקיר היה תלוי דף A4 שתפס את עיני: ציור ילדותי בצבעי פסטל, בציור נראה חייל צה"ל עומד עם רובה מול מחבל שחור, מעליו רשום בלורד צבעוני: "שתנצחו במלחמה, בזכותכם אני ישנה בלילה... ותחזרו הביתה בשלום..." ולמטה חתום: יהלי בת 9. משום מה הציור הפשוט והתמים הזה המיס את ליבי, דמיינתי את בני בן ה-9... בעודי מנסה לברר לעצמי, האם מותר לי להרגיש שהציור מכוון גם אלי, אפילו שאני לא עומד בקרב? באופן בלתי רצוני 'ארובות העיניים נפתחו' ולא יכולתי לעצור את הדמעות במשך דקות ארוכות... איזה דמעות אלו? כנראה דמעות התרגשות...
יום חמישי, 14/10
כבר שישה ימים ללחימה ועדיין רק 60% הובאו לקבורה. אני נשאר בבוקר בבית עם הקטנים עקב אילוצים, אשתי אחות במשמרת בבית חולים, מנצל את הזמן לקניות לשבת הקרובה, מוסיף לילדים פינוקים לשבת, מנסה אולי לפצות בכך במשהו על העובדה שכל השבוע יצאתי בבוקר, בהסבר לגדולים שאבא הולך ל'חסד של אמת', חוזר, וכבר עסוק בהכנת ארוחת צהרים חמה, מתאמץ לגרש מחשבות רעות מ"שם", שוכח לרגע ומתחיל להרגיש הנאה מכל שניה של משחק בצוותא עם הילדים, חש רגוע יותר. הערב יורד, מתארגן בזריזות, וכבר בדרך לבסיס שורה. מכבה את המוזיקה השקטה ברדיו, וממלמל בניגון מוכר את דברי הנביא ירמיה השגורים בע"פ מקריאת מגילת איכה: "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אותי נהג ויולך חושך ולא אור, אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום, בלע בשרי ועורי שיבר עצמותי, בנה עלי ויקף ראש ותלאה, במחשכים הושיבני כמתי עולם, גדר בעדי ולא אצא... גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי...", המילים נראות לי מתאימות מדי למצב.
אני עונד את צמיד האישור בקפידה, מאט את הרכב בכניסה לשער המוכר, שני שומרים במדי צה"ל בכניסה מאחלים הצלחה במנוד ראש, מרגיש כנכנס לגיא צלמוות, ממשיך בנסיעה איטית, ממלמל פרק תהילים בפיזור נפש, מקבל עדכון קצר על המצב: כעת עדיין אין גופות המאושרות להכנה לקבורה, הצפי רק להמשך הלילה. בזיהוי האזרחים עדיין יש צורך במתנדבים. בדרכי לשם מתמגן, רואה אותי בחור בריא על מדים, הוא עוצר אותי לרגע, שולף במיומנות מכיסו בקבוקון טיפות רוזמרין מרוכז, ולפני שאני מבין מה קורה, הוא מסיט את המסכה מעל פני בתנועה עדינה, מטפטף שתי טיפות, ובכך מציל אותי לזמן מה מהריח הנורא האופף את האזור כולו (עד עכשיו, למרות חיפושיי הקדחתניים בזמני הפנוי לא נתקלתי בו שוב כדי להודות לו על המחווה).
הלילה יורד במהירות, אני עומד במסדרון להכניס עוד גופה לחדר זיהוי שיניים, אך ללא התרעה מוקדמת, אני מגלה שעל השקית מופיעות בלורד שחור המילים "חשד למחבל". אני קופא על עומדי ללא יכולת לזוז, המוח זועק לי באורות אדומים עזוב את זה... תברח מכאן. מאחור ניגש אלי איש מז"פ במסכה על פיו ואפו, רואה אותי עומד ללא תזוזה, מעיף מבט בשקית וכנראה מבין מהר את הקונפליקט בו אני שרוי. הוא מסביר לי בנועם שהוא מבין את הקושי שלי, אבל במצב הנתון אין ברירה, הוא מפרט את ההכרח לעשות את המוטל עלינו משתי סיבות: א. לשלול או לאמת חשד. ב. אולי יצטרכו את 'הדבר הזה' לצורך חילופי גופות בעתיד.
כופה על עצמי להכניס את העגלה לחדר שיניים וממהר להסתלק לפינת המנוחה, שותה מים ומנסה לעכל את הסיטואציה, אך לצידי פונה אלי איש שב"כ בבגדים אזרחיים. הוא מבקש את בקבוק המים שבידי, ושואל אם אוכל לשטוף לו כתם דם מהיד. אני מגיש לו את הבקבוק אך מתעשת לרגע, מבקש שימתין רק לרגע, ואביא מטלית חיטוי בכדי לנקות את הדם ולהביאו לקבר ישראל. הוא נראה ממהר ועונה לי בקוצר רוח שהוא יצא כעת מהמכולה האחורית, בה מאוחסנים גופות המחבלים שזוהו בוודאות.
צמרמורת בגופי.
משאיר לו את בקבוק המים ומתחמק לצד האחר של המתחם, נזכר בבדיחה שסיפרה אשתי השבוע: אדם בדרכו לעבודה רואה שלט "יותר טוב לעבוד עם 1000 מחבלים מאשר עם יהודי אחד", רוצה כ"כ להיכנס ולמחות כנגד בעל העסק, אך בדקה האחרונה שם לב לשם העסק המתנוסס מעל השלט – "חברה קדישא".
אין כמו הומור לשחרר את המתח ואי הנוחות. מישהו כבר קורא בשמי, ואני ממשיך ללא שהות במלאכת הקודש, שמח על כך שהשתחררו גופות נוספות לצורך טהרה.
בזמן ההמתנה, אי מי מהנוכחים מעלה את השיח אודות המחלוקת והמחאות שהיו מנת חלקנו בעת האחרונה (שאותם ניצלו אויבינו לצערי הרב), הכל מסכימים שכעת האחדות היא צו השעה ואכן רואים ברגע האמת, איך כולם ללא יוצא מן הכלל מתגייסים למשימה הלאומית ומתעלמים מחילוקי הדעות במטרה לנצח יחד במערכה. ק' (אדם יר''ש בשנות ה-50 לחייו, נמצא איתנו מתחילת המלחמה) מעיר בפסימיות שאמנם מעל לפני השטח ישנה אחדות, אבל לטענתו, מיד כשתיגמר המלחמה העם יחזור לפילוג והאשמות הדדיות. אני מוחה בתוקף, וטוען בפניו בהחלטיות שאמנם יהיו עדיין חילוקי דעות וזה טבעי בכל מקום, אבל מצב השנאה והיחס השלילי כבר לא יחזור לקדמותו. הוא מישיר אלי מבט ועונה: נו... נו... נראה שהוא עדיין סקפטי.
4:30 לפנות בוקר
מסיים את היום. ב"ה כבר לא מגיעות משאיות נוספות הלילה. מבט אחרון להיום, המקום נראה שקט יותר. כלפי חוץ לא ניתן לראות כעת את הברדק והעומס שהתחולל כאן בתחילת השבוע. אני יוצא מהמקום, הכביש ריק לגמרי, הרגשה מוזרה. בכניסה לעיר מוצב מחסום משטרתי, האדם היחיד ב-23 הק''מ הקרובים, מאחל לשוטר לילה טוב...
יום שישי, 13/10 - בוקר
השעה 10:00. לאחר תפילה וקפה, הלימוד היומי עליו אני לא מוותר בכל מצב, יוצא שוב למחנה שורה לראות מה ניתן לעזור. המפקד א' מברר את שלומי, למרות המצב ב"ה בסדר גמור, אני עונה, וממהר לעדכן אותו ששבוע הבא אוכל להיות משובץ במשמרות לילה, (כיון שאשתי עובדת במשמרות בוקר בבית החולים) הוא דווקא מביע קורת רוח מסידור המשמרות ומאשר, ולסיום מוסיף לדווח שנשארו 3 גופות לטיפול היום.
בכניסתי לחדר, צוות מצומצם המונה 3 חברים מלבדי, ממשיכים כבקיאים במלאכה. על השולחן גופת בחור צעיר, דוד מספר לי את ששמע בחוץ אודות גופת הבחור המוטל לפנינו: מדובר בחבר כיתת כוננות באחד מהקיבוצים בדרום הארץ. בזמן האזעקות, הצטרף מיידית ללחימה והגן בגבורה יוצאת דופן על תושבי הקיבוץ. אנחנו מתחילים כרגיל בהסרת השקית העוטפת את הגופה הנחשפת, אני מסב את תשומת לב הנוכחים לכך שיש לו טבעת נישואין (פשוטה וקלאסית) שיש להסיר לפני הקבורה ולהעביר למשפחה (כנראה לאשתו).
אני מזיז את השקית לצידי החדר לטיפול בהמשך ומבלי משים נושרים ממנה לרצפה קליעים בקול נקישה מתכתי בזה אחר זה ואחריהם מחסנית ריקה. קול הרעש לא אופייני לשקט השורר סביב, ובעקבותיו עוצרים הכל ממלאכתם, ומסתכלים לעברי מחטט בשקית... ידי נתקלת בחפץ קר ושולפת משם אקדח הכבד בעיני בניגוד למראהו המצועצע, באינסטינקט מהיר אני מעביר את כלי הנשק לדוד העומד לימיני, שבודק אותו בזהירות ומגמגם שלא כהרגלו "הוא טעון, יש כדור בבית הבליעה!". האווירה נעשית מתוחה באחת, מבטים מתחלפים לרגע בין הסובבים, וק' ניגש בתושייה לדוד, לוקח מידו בתנועה זהירה את האקדח הטעון. 'גלוק' הוא פולט בידענות, ופורק את הכדור בביטחון ובמיומנות מעוררת התפעלות.
"הכלי" מוכנס לשקית סטרילית + מדבקה המצטרפת לרישום ותיעוד (מתנהל וויכוח קצר האם להעביר את האקדח האישי למשפחה או לעמדת המשטרה). האיום הוסר אך מורגשת אצלי עדיין מתיחות באוויר. משום מה נדמה לי שאותה מחשבה עולה בראשם של כל החברים בחדר, על הצורה בה הסתיימו רגעיו האחרונים של המנוח הי''ד, על החלפת המחסנית והכדור שלא נורה.
מיד אחריו ממשיכים למקרה נוסף, שבסיומו אני רואה את דוד ניגש לאחראי על הקירור, ומתחנן אליו בבקשה שהחייל האחרון להיום, האמור לצאת ללוויה ביום ראשון בבוקר, יובא להקפאה ולא לקירור מטעמים מובנים (מצב ריקבון מתקדם). האחראי נכנס לחדר הקירור לבדיקת יתרת המקום ומבטיח לטפל בנושא, אך רק לאחר שדוד מתעקש לוודא בעיניו שהנושא אכן טופל אנחנו עוזבים את המקום בצוותא לחניון. השעה 13:30.
עדיין יום שישי - 2:00 בצהריים
כבר בשטיח שלפני הבית עולה באפי ריח בישולי השבת הנעים, הילדים משחקים וקוראים ספר, אווירה רגועה ונינוחה והאישה מנצחת על המטבח ביד רמה. אני נעצר לרגע ארוך, ליבי עולה על גדותיו מאושר בלתי מוסבר, מודה להשם על כל הטוב שהעניק לי, מחמיא לאשתי על ההספק והטיפול בילדים, על הבישולים וקניית החלות הטריות, שיחה קצרה עם כל אחד מהילדים, ואני נכנס ל'מוד' של עשיה: שוטף רצפות, מעמיד סיר טשולנט, ממהר לטבילה במקווה, שעוני שבת, ארגונים אחרונים. ושבת המלכה פורשת כנפיה ברוגע שאני זקוק לו כל כך.
תפילת ליל שבת, הרב דורש בקול חוצב להבות על המצב כעת בא"י, מדבר על כך שאין אנו מבינים חשבונות שמים, ובכל זאת עלינו מוטלת החובה והצורך להתחזק באחדות בימים אלו, אני כל כך מתחבר לדברים ומקבל אותם בברכה. לאחר התפילה אני נעמד, אומר קדיש בקול צלול ומשתדל לכוון במילים, אך מחשבותיי נושאות אותי למקום בו עמדתי השבוע לבד, במקרר עם כ-200 גופות יהודים, קדושי עליון, שזכו למות על קידוש השם, נזכר איך צבטתי את עצמי (כן, כן, פיזית) לא מאמין שאני עומד לבד בחדר עם כ"כ הרבה מתים, חוזר לכוון עליהם בקדיש וקולי רועד מעט, הקהל עונה אמן ברגש...
- להארות והערות - shura05484@gmail.com