שמחת תורה - 6:30 בבוקר
אזעקה מפלחת את השקט השורר, אני מתעורר בבהלה מתוך חלום, ואומר לרעייתי מתוך שינה: 'אוי! כמו במלחמת יום כיפור שכמעט לא היו חיילים במוצבים!', (כנראה הנשמה רואה מעבר לגוף המוגבל). יש לנו הרגשה מוזרה של אי שקט, ואנחנו ממהרים לממ"ד. אני לא מצליח לחזור לישון כמו רבים בבוקר זה, יוצא לתפילת חג עם הבנים ומתחילות לרוץ השמועות על חדירה והרוגים.
>> למגזין המלא - כנסו
רב בית הכנסת ברוב חוכמתו אוסר על דיבורים מיותרים בהסבר נפלא המתקבל ברצון על לב השומעים, והשמחה ממשיכה.
מוצאי שמחת תורה
אני מתעדכן בחדשות ועדיין לא מבין את גודל האסון. בתור מתנדב קבוע בחברה קדישא ב"ב, שולח לרב ב', איש הקשר שלי, את ההודעה הבאה: שבוע טוב. אם יש צורך להגיע לטהרה בעקבות המצב, אז אדבר עם העבודה ואשתדל להגיע בכ"ז. בשורות טובות.
יום ראשון, 8/10 - 12:30 בצהרים
אני מקבל טלפון בהול "אתה יכול להגיע עכשיו? יש כמה טהרות כאן בעיר!", עונה ב"כן" קצר ומגיע בזריזות.
כבר בשניה הראשונה אני מבין שאלו מקרים שהגיעו "משם" (מהמסיבה). הצוות כבר עובד, מטפלים בשתיקה. מרגיש עבודה על אוטומט – ללא מחשבות. הלב מסרב להאמין.
הרב ב' מעדכן שיש צורך בהרבה מתנדבים בבסיס שורה, אני מחייג לאשתי ומסביר שאגיע מאוחר. היא מצידה מבינה את המצב, מאשרת ומאחלת הצלחה.
בסיס שורה??? אין לי מושג היכן הוא ממוקם. הרב ב' ממהר להשיב - תרשום ב'ווייז', אתה כבר תמצא. אני נושא את התפילה השגורה ע"פ שכל מה שאעשה יהיה בחסד ואמת, הרכב דוהר ישירות לפי הווייז בפעם הראשונה לבסיס (הממוקם ליד רמלה).
מזדהה, עובר בשער הכניסה, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהולך לקרות.
זה כמו כניסה לשערי הגיהינום.
מ-0 ל-100 בשניה אחת. ריח חריף שמתלווה להמולה, כאוס מוחלט, רעש מנועי הקירור הפועל ברקע וקריאות לפרקים של הוראות ופקודות מפי המפקדים הפזורים במתחם, עשרות אנשי צבא, משטרה, מז"פ, אנשי זק"א, ומתנדבים שמשנעים עשרות גופות סגורות בניילון המוכר של זק"א מהכא להתם (מפה לשם).
אני נכנס למסדרון ארוך, עמוס משני צידיו באלונקות שעליהן גופות, ובהמשך המסדרון חדרים נוספים מלאים עד אפס מקום בעוד גופות, מקרר ענק עמוס עד להתפקע בעוד... עדיין אינני מעכל מה רואות עיני, עומד כמה דקות בצד ומנסה לעכל, זה אמיתי? הלם... לא משום דבר, מלבד הכמות... פשוט כמות של מאות גופות הוא מראה לא נורמלי בפני עצמו... מתנער בחדות בעודי גוער בעצמי, הרי אני מכיר את המלאכה, לא באתי לכאן סתם להיות לנטל. יוצא לסיבוב התמצאות במתחם ולאט לאט מבין שמה שנראה במבט ראשון כבוקה ומבולקה דווקא מתנהל בסדר מופתי.
סדר הרישום ותהליך זיהוי הגופות מונה כמה שלבים בחדרים נפרדים: רישום ראשוני, חדר ט.א (טביעת אצבע), צילום C.T, צילומי שיניים ובדיקת רופא פתולוג, צילום סימני זיהוי (צלקת /עגיל /קעקוע וכו'), חדר בדיקת DNA, ואז מועבר הנפטר לקירור עד השינוע לקראת הקבורה. במקביל, ישנו אזור דומה נפרד לזיהוי חללי צה"ל. לאחר איסוף הנתונים ותיוק המסמכים במחשב ע"י צוות מיומן, מתבצע אישור זיהוי סופי.
אחרי שלב הזיהוי הוודאי - האזרחים: מוסעים למתחם בית העלמין בראשון לציון לצורך טהרה והכנה לקבורה ע"י אנשי חברה קדישא, שם ישנו מקום נפרד לגברים המטפלים בהתנדבות בגופות הגברים, ולנשים צדקניות המתנדבות לטהר ולהכין לקבורה את גופות הנשים. וחללי צה"ל: עוברים טהרה והכנה לקבורה ע"י חיילי הרבנות הצבאית במקום עצמו.
למרות האיסור ההלכתי בהלנת המת הגורם צער לנשמה כידוע (ללא כניסה לפרטי ההלכה, וההיתרים הכרוכים בכך), ולמרות כאב המשפחות בעיכוב הלוויה שנלקח בחשבון, התהליך אורך זמן, זמן נדרש, לאור האמור. אציין גם שאין כאן מקום לטעויות בשום אופן, והדברים נבדקים באחריות מירבית תוך שימת דגש על כל הפרטים ועל דיוק ללא פשרות. הצוותים נותנים מעצמם ככל יכולתם, משקיעים מעל ומעבר, עובדים ללא לאות יומם ולילה מתוך מסירות אינסופית ויחד עם זאת במהירות האפשרית. ובאמת, בזכות הדיוק לפרטים, לא היו טעויות בזיהוי כלל. (מן הראוי לסייג את האמור. ולומר שאכן ברוב המקרים הזיהוי התנהל באופן מהיר ביותר, למעט כמה מקרים שהתעכבו בעקבות העומס הבלתי פרופורציונלי וטעויות שהצריכו אימות מחדש).
עובר במסדרון וכבר שומע קריאה: אתה יכול לתת פה יד? מוצא עצמי נשאב לכמה שעות של סיוע בשינוע גופות בין חדרי הזיהוי ובהובלתם לחדרי הקירור הענק, נחשף שוב ושוב לצערי, למראות מזעזעים, מזוויעים, בלתי נתפסים.
לאחר הפוגה קצרה פוגש את דוד, איש מעש המתנדב כבר שנים רבות בחברה קדישא, עובד למחייתו בימי שגרה כמדריך לנוער בסיכון, וכבר ראיתיו לא פעם מתאמץ כדרכו בקודש להוסיף בכבוד המת בחריצות ובמקסימום האפשרי. כעת הוא מבקש ממני שאצטרף אליו לצוות שעורך טהרה במסדרון המקביל.
אנחנו נכנסים לחדר מס' 3 (מתוך 12), שקט מבהיל שורר סביב. את המלאכה אני מכיר על בוריה כבר מזה כארבע שנים של התנדבות בתחום, מגיע פעמיים-שלוש בשבוע ע"פ קריאה, מטפל לרוב במקרים רגילים של יהודים מבוגרים שזכו להגיע לגיל גבורות, ופעמים בודדות גם במקרים קשים יותר של התאבדויות או מב"ט (מוות בלתי טבעי) ר"ל, אבל פה הכל שונה – הריח, המראות, ואופן הטיפול מבחינה הלכתית.
ראוי להקדים שכבוד הנפטר הוא ערך עליון ביהדות, ובעקבות כך אין לתאר דברים שיכולים לפגוע בכבודו ח"ו. יתרה מכך, אנחנו מאמינים כפי שמובא בזוה"ק שנשמתו חופפת עליו עד לשעת סתימת הגולל (קבורה) והנפטר שומע ורואה הכל, לכן אין לדבר דברים שאינם לצורכו, ומשתדלים לנהוג בו ברגישות ובכבוד הראוי, בעודו מכוסה בסדין תמיד בזמן התהליך למעט צורך מיידי של ניקוי או הלבשה. אצלי באופן אישי במידה ובמהלך הטהרה ביצעתי ללא כוונה תנועה חדה וכדו', נפלט לי אוטומטית: "אופס, מצטער, סליחה". נושא הטהרה, קבורה ולווית המת, מלווה בהרבה הלכות. אותם אמנע בכוונה תחילה מלפרט, למעט הבסיס להבנת הדברים. כתוב בספרים הק' שאדם שנרצח על קידוש השם (על עצם היותו יהודי) כבר נקרא טהור, ולכן אין צורך לערוך לו טהרה, אלא רק מנקים אותו, מסדרים, ומלבישים אותו בתכריכים. דוד מוסיף לי את דברי הכתוב שאדם שנרצח על קידוש השם קוברים אותו בכוונה עם בגדיו כדי לעורר רחמים וסנגוריה על עם ישראל, וכך אנו עושים.
ישנם הבדלים מינוריים (ולא מהותיים) בין מנהגי חברה קדישא לבין פסיקת הרבנות הצבאית, אך אנו נוהגים כמנהג המקום היות שאנו כפופים כעת לרבנות הצבאית.
פתאום אני נזכר ופולט בבהלה בקול רם: "כמעט שכחתי שעלי לעבוד הלילה במשרד!". אני יוצא בנסיעה מהירה, אין זמן לחשוב, מעביר כרטיס נוכחות בפיזור נפש. מערכות המידע, השרתים, והניהול השוטף הדורש ריכוז גבוה, אינם יודעים מאומה על המתחולל בראשי. אני חייב לתקתק את העבודה עד לסיומה בבוקר. אחר כך תפילה, קפה, ואני הולך לנוח לכמה שעות לאגור כוחות, מרגיש את הגוף המותש מחוסר שינה.
יום שני, 9/10 - בוקר
3 שעות לאחר מכן הטלפון מצלצל, דוד על הקו: יש חוסר במטהרים, הוא יורה את המידע, מברר אם אני מסכים להצטרף לצוות של חמישה אנשים בחדר 3. איך אוכל לסרב? מתייעץ עם אשתי ששואלת: "אתה בסדר עם זה? אתה מספיק חזק?". אני שואל את עצמי, נראה לי שכן, אז בוודאי שאני מגיע. בדרך אני מעדכן את המנהל בעבודה שאם זה בסדר, אעדר לכמה ימים (חל"ת). הוא מצידו מתעניין ומבין את הצורך, מעריך את מלאכתי ועושה מעל ומעבר להוריד ממני את עול העבודה לימים הבאים. חברי לעבודה מתגייסים למלא את מקומי.
מיד בהגיע מצטרף לצוות המונה כחמישה אנשים ומתחיל במלאכה בחרדת קודש. מזכיר לעצמי את הזכות לטפל בנפטרים הללו, שהרי מדובר ב'קדושים אמיתיים', באחים שלנו שנהרגו בגלל יהדותם. מקרה ועוד מקרה, עובדים לרוב בשתיקה שמופרת ע"י קריאות בקול שקט, קח אליך... תחזיק כאן... איפה הסויבב? (בד תכריכים שכשמו - מסובב את הגוף לאחר ההלבשה) וכו'.
בשעות הערב לאחר שלוש שעות פעילות ברצף נכנס המפקד א', מתעניין במצב, מודה לנו על ההתקדמות, מסביר על הצורך כעת בכוח אדם מקצועי, ומורה על 15 דק' הפסקה בפקודה! הוא פונה אלי לשאול לשמי ומהיכן? מציג את עצמי כמתנדב מטעם החברה קדישא, ובנוסף מבקש לסדר לי את הפרוצדורה לכניסה למתחם. אינני יודע כלום על התהליך שעברו המתנדבים הרבים במתחם, אבל לאחר העברת צילום ת.ז., רישום והסדרת הביטוח, אצלי זה נראה כך:
במשרד הרישום מספקים לי צמידים (אישור כניסה למתחם הצה"לי והאזרחי) ואני יוצא משם עייף אך מלא בסיפוק.
23:20 בלילה
אני נכנס לבית הנעים והרגוע, מתעניין בנעשה אצל אשתי היום, "איך היה עם הילדים והבית?". אני משתף אותה בנתונים טכניים, מספרים של גופות שזוהו ב"ה, ומעט על תפקידי העיקרי בכוח, אך מפאת כבוד הנפטר ובכדי למנוע ממנה צער מיותר, נמנע מתיאורים מיותרים. היא מעלה בפני את החשש שאולי דבר זה יגרום לי לסיוטים אח"כ או לקושי נפשי. אני מסביר לה על תחושת השליחות שמלווה אותי בכל רגע, על המשפחות שממתינות בחוסר וודאות נוראי עד שידעו מה עלה בגורל יקירם, ועל החסד הגדול שכעת הוא צורך השעה. בכ"ז אני מבטיח מחר להתייעץ עם מורי ורבי ולהעלות בפניו את שאלתה. אני מביע באזניה את הערכתי על כך שהיא נשארת ימים שלמים עם הילדים לבד בבית בתקופה הקשה הזו, מתמודדת עם אזעקות חוזרות ונשנות, עם מתח כללי וחשש מפני הבאות, וידיעות שמגיעות על יישובים שעדיין אינם בטוחים כלל. על כך שהיא מטפלת בילדים ומבשלת להם כשכמעט אינם יוצאים (בצדק) מהבית בזמנים כאלו. בטוחני שהדבר לא פשוט לה בכלל, אך היא מצידה לא חסה על עצמה, אלא דואגת לשלומי הנפשי שוב ושוב.
יום שלישי, 10/10 - 7:00 בבוקר
קם במהירות, תפילת שחרית, קפה, מתעדכן בחדשות בקצרה. נסיעה מהירה, מרגישים את המצב באוויר, בכביש הרגוע יותר ובתנועה הדלילה בשעות אלו. מגחך לעצמי שאם יגיע רגע שמישהו 'יחתוך' אותי בכביש או יצפור בעצבנות, אדע שחזרנו לשגרה הישראלית החסרה כל כך. אני מנצל את הזמן להתייעצות טלפונית עם מורי ורבי, מסביר לו שאני מרגיש בסדר גמור ב"ה, ולמרות שאני חושב ורואה שם מראות קשים, אני מרגיש מחושל מבפנים, ולדעתי הדבר לא ישפיע עלי בגלל תחושת 'השליחות האלוקית' ממנה אני ניזון כעת, שהיא היחידה שיכולה להחזיק את העוסקים במלאכת הקודש.
אני מציין נקודות נוספות לשיקול: אין הרבה אנשים שמכירים את מלאכת הטהרה, ומי שמכיר כבר נמצא ועוסק בכך ביתר שאת בתחום האזרחי. וכן אינני מחובר ב"ה לאף רשת חברתית דוג' פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, ואני ניצול מצפייה באותם סרטוני אימה המועברים ברשתות, המספקים את הסקרנות ומעניקים שליטה מדומה על המצב, לכן הם עלולים להזיק. לעומת זאת אצלי, המראות שאליהם אני נחשף הם לצורך מצווה בלבד, שיש על כך את ההבטחה משמים ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים".
הרב שומע את הדברים ומסכים שאמשיך בדרכי ובמידה וארגיש קושי, אעצור מיידית, ואעדכן אותו בכל מקרה למחרת בשלומי. הרב מסיים את השיחה בברכה חמה ומילות עידוד הנותנות כוח ליום נוסף בבסיס שורה. לאחר דקות ארוכות מחייג אלי הרב היקר שכ"כ דואג לי, ומעדכן שלמען הסר ספק, בדק עבורי עם פסיכולוג בכיר שהוא מכיר, והוא אכן אישר את המשך הפעילות.
בהצגת הצמיד ותעודה מזהה, מרים החייל בכניסה את השער החשמלי ומהנהן לי במנוד ראש להיכנס למתחם הבסיס הצבאי. בהמשך, מחסום נוסף, חייל נוסף במדים מצווה עלי לחנות בחניון חיצוני ולהיכנס רגלית לתר"ח 1 (תחנת ריכוז חללים). אני צועד רגלי וממלמל תפילה להצלחת היום ופרקי תהילים.
כבר בכניסה מורגשת ההמולה: משאיות קירור ענקיות נכנסות ויוצאות מהמתחם בזו אחר זו, פורקות את גופות המתים ונוסעות חזרה לדרום המדמם, לצורך טעינת גופות נוספות. הפריקה במתחם נעשית ע"י בחורים צעירים חובשי כיפות, הנעים במרץ מעורר התפעלות. לוקח נשימה עמוקה, אך הריח הנורא מכה באפי בעוצמה. נעצר, נושף את האוויר בנשיפה מהירה, לוגם בקבוק מים בחופזה ונכנס בזריזות לחדר 3. הצוות המונה ארבעה חברים לא מוכרים, עסוקים ב"טיפול" בחלל. נרות הנשמה הדולקים בפינה ומפיצים אור מרצד, מוסיפים לאווירה הרצינית.
אני לא נותן למחשבות להיכנס כעת, מושך שתי כפפות במהירות, חלוק, מסכת אף (שאינה מועילה בכלל), ותוך רגע מוצא עצמי משתטח על הרצפה תחת השולחן, כשבידי צמר גפן לח ואוסף כל טיפת דם יהודי יקר, למען המטרה הנעלה להביאה בכבוד הראוי לקבר ישראל (ההלכה מורה ש"דם הנפש" מחויב בקבורה ומחמת הספק מהו דם הנפש [הניגר בזמן יציאת הנשמה ר"ל] שייתכן ונתערב בדם הגוף, משתדלים ככל האפשר להביא כל טיפה לקבורה). הארון מוכנס, קצין היחק"ז (יחידת חקירות וזיהוי) עו"ד במקצועו היום יומי, מעלעל במסמכים ברצינות, מאשר, ועוד חלל מוכן לקבורה. אני עורך היכרות קצרה עם החבר'ה, מתעניינים בשמות פרטיים ובמקום מגורים.
באמצע השיחה נכנס רב מטעם הרבנות הצבאית, הוא מעביר תדריך קצר על שלב ב' של הלוויה ומסביר על המשפחות השכולות והיקרות המבקשות לפעמים לבצע פרידה וזיהוי פנים. הוא דורש מאיתנו לעשות את המירב לצורך כך, ומספר לנו על המקרה האחרון שבו ביצענו הכנה לקבורה לאיש כוחות הביטחון בשנות השלושים לחייו שהגיע מביה"ח עם פגיעת ראש אחורית קשה. אני זוכר את המקרה מיום האתמול, איך עמלתי במשך כ-15 דק' לחטא ולנקות את פניו הקד', וב"ה מהחוטם עד לבית החזה אכן היה ניתן לבצע זיהוי, כשמעל הנחנו רטייה נקיה.
הרב הצבאי ממשיך ומתאר שאביו של החלל (גבר שבגברים לדעתי) עמד באולם דקות לפני הלוויה, ואע"פ שקיבל את המידע שמדובר על מקרה קשה, התעקש לראות את בנו בכל מצב בטענה שהוא מעדיף לראותו אפילו כך עם כל הצער, ולא להישאר בספק שירדוף אותו כל חייו, שמא בנו אולי מוחזק בשבי ח"ו או לחילופין נגרמה טעות בגופה. האב עמד שם, מעל הארון הפתוח, פרץ בבכי מר, ובעודו נשנק מבכי אמר לרב הצבאי: "תודה רבה לכם על הכל, זה בני...", ליטף את הזקן של בנו ומלמל ברגש, "הנה הזקן שהוא כ"כ אהב".
אני יוצא נרגש מאוד מהסיפור, חושב לעצמי שמהות המצווה של טהרת המת אינה ידועה ומדוברת בציבור, שאנחנו פועלים תמיד מאחורי הקלעים, וללא בקשת תמורה, בדרך כלל גם ללא האפשרות לחזות בשלב של הקבורה וסתימת הגולל, והפידבק שהגיע, אמנם מכלי שני, נוסך בי אושר וסיפוק בלתי רגיל. תחושת המורל בחדר עולה.
אנחנו יוצאים להפוגה קצרה ולצידי מתיישב יוסי, נעים הליכות בן 27 מהמרכז, הוא גויס בצו 8 במוצ"ש האחרון, למילואים ברבנות הצבאית והשאיר בבית אישה ותינוקת בת חצי שנה. הוא מספר בביישנות שמעולם לא ראה גופה, רק עבר סימולציה קצרה על בובות עם אלונקה נקיה. יוסי פורק בדכדוך את שעל ליבו, על המראות שראה וחווה בימים האחרונים, על הקושי להכיל את המצב, ועל הדאגה לבית בזמן אזעקות. אני מחמיא לו על האומץ ותעצומות הנפש שהוא מגלה. לעומת זאת הוא מתעניין - מהיכן אני מכיר את המלאכה? אני מספר לו על הרב ב' מחברה קדישא, קרוב משפחתי שתמיד ידעתי שהוא מתעסק בחסד של אמת ופניתי אליו יום אחד במפגש אקראי ברחוב בהצעה להתנדב בתחום. ולשאלתו למה פניתי לתחום, אני עונה: משתי סיבות. א. מהסיבה הפשוטה שמשום מה אין לי את תחושת הרתיעה כמו לרוב העולם מהמגע עם המתים. ב. "דע מאין באת ולאן אתה הולך", כשמתעסקים בסיום החיים זה נותן פרופורציות לחיים, שהרי בסוף כולם מגיעים לשם... וכל מפגש עם המוות שווה יותר מהרבה ספרי מוסר. אצלי אישית זה מתבטא כדחיפה להתחזק ביראת שמים, בכדי להיות ראוי להתעסק עם טהורים.
יוסי מקשיב בעניין, ולשיחה מצטרפים שניים נוספים. י' (קצין בדרגת סגן, קפדן מעט כלפי חוץ אבל עם לב רגיש מאין כמותו) מראה לנו תמונה מהנייד שלו, בה נראות ערמות אוכל מפנק שנתרם לחיילים עם הכיתוב: "אני רעב ... איפה מתגייסים...😊".
המפקד א' יוצא למסדרון (בידו אלונקה ריקה ומלוכלכת) ומכריז בקול מבודח: "מי שמעוניין בצילום סי טי. אני מסדר לו תור מעכשיו לעכשיו, מה שלא יכול לסדר לכם שום עסקן או ח"כ בממשלה, יש כאן חדר סי טי פנוי! מישהו מעוניין?", הוא שואל רטורית בקול רם. החבר'ה מחייכים בהבנה.
מחנה שורה: נבנה בתקופת המנדט הבריטי והוסב לבסיס צה"ל המאגד את מחלקת הרבנות הצבאית ועוד. בשנת תשע''ו (2016) עבר שיפוץ והעתקת מבנים מבסיסים אחרים והוקמו בו בניינים נוספים, אבל המתחם הנוכחי המשמש לריכוז כלל החללים הוקם לפני שנתיים בלבד וצויד במיטב הטכנולוגיה והנוחות לצורך זיהוי וקבורת חללים!
מ' (רס''ן ברבנות הצבאית, שלא ראיתיו נח אף לא לרגע קט כל התקופה) מספר בגאווה בלתי מוסתרת לכל המעוניין על שותפותו בבניית המקום לפני שנים מעטות, איך אף אחד לא האמין בזמנו שהאתר בכלל יבוא לידי שימוש, ועוד מאסיבי כ"כ. לדבריו, הוא ספג ביקורת רבה לאחר כל הטרחה הכרוכה בבניה. בהגיע עת חנוכת החדרים נאמר לי "בניתם פה פיל לבן" הוא מפטיר ביבושת. (רק לאחר ימים בררתי את משמעות המושג "פיל לבן": יכול להיות נכס שעלות אחזקתו גבוהה מהתועלת שבו ואינו משמש את הציבור. [ויקיפדיה]). עוד הוסיפו לקנטר, שגם במקרה רעידת אדמה ל"ע, לא יצטרכו כ"כ הרבה מקומות לחיילי צה"ל. ומי האמין שיהיו כאן שתי מכונות C.T? זה הרי בגדר חלום בלהות! בפועל צר המקום מלהכיל...
הבנתי לליבו, הוא בעצם רוצה לזעוק לכל העולם "הרי אמרתי לכם, צריך לבנות מקום שייתן מענה לאלפי הרוגים ולא הקשבתם לי!", אבל לא נוח אחרי כזה אסון נורא לומר אמרתי לכם, הנה בסוף זה קרה. ק' מנסה להקל על האוירה שנוצרה, ומציין בפניהם לשבח את העובדה שבאמת הצבא עושה כל שביכולתו כדי לזרז תהליכים וכבר אתמול הוקם תוך 4 שעות בלבד חדר סיטי נוסף! חדר העשוי מקירות גבס ושפכטל, שעבר ייבוש מהיר ע"י מאווררי ענק. המקום החדש כבר צויד במכשור המתקדם בעולם. באופן כללי כל תקלה במקום מטופלת תוך שעות בודדות, אפילו מדרגה קטנה של 2 ס"מ בכניסה שגרמה עיכוב וקושי בהנעת העגלות, טופלה תוך שעתיים ע"י רמפה מוברגת היטב. בנוסף לציוד הנרכש ומסופק במהירות ובכובד ראש ע"י צוות חיילות, המבצעות מדי פעם רישום מדוקדק לכל החוסרים ולכל בקשה והצעת ייעול.
אריאל (שם בדוי), מפקד הימ''מ ששמו מתנוסס על דש חולצתו, פוקד עלינו לסייע בחיפוש גופה של שוטר ימ"מ, שכבר אושר לקבורה והמשפחה הדפיסה מודעות הלוויה למחר בשעה 11 בבוקר. הוא מקריא מס' מדבקה, ואנחנו רושמים לעצמנו את מס' הגופה המסתיים בספרות 24574 ומשננים בע"פ. אנחנו ארבעה אנשים שמחלקים בינינו את 12 המכולות ושלושת חדרי הקירור ויוצאים חדורי מטרה למשימה.
אני נכנס לבדי למקרר מס' 2, שהוא בעצם אולם ענק ואפלולי, צמוד לקירותיו הפנימיים ישנם כ-200 דרגשים מברזל ואור עמום תלוי ברישול מעל, ומתחיל במלאכה במרץ. עובר מלמטה למעלה מוציא את הפנס שלי, משווה מספרים, אחד ועוד אחד, מושך אלי מגש כבד עליו עוד גופה. פני אישה נראות מבעד לשקית הפתוחה מעט, אני מהדק את האזיקון לכיסוי וסגירה הרמטית, לכבד את נשמתה בדרכה האחרונה. משום מה אינני חש פחד, אלא עצב וחמלה, הרבה חמלה. מציין לעצמי שאין סיבה לבדוק את המס' המודבק על שקית זו, אני הרי מחפש שוטר ימ"מ. ממשיך בחיפוש ומזכיר לעצמי את דברי ההלכה (ע"פ גמ' מס' הוריות) שאין להסתכל בפני המת כיון שהדבר גורם לשכחה. ור' חיים קנייבסקי זצוק"ל (ע''פ דברי האחרונים) מסייג את הכתוב בהסבר שכל זה דווקא בהתבוננות יתירה, אולם בראייה בעלמא אין זה גורם נזק כלל. מרים את מבטי ורק אז קולט שכבר בדקתי בזמן שחלף 160 גופות אך ללא תוצאות.
דלת המקרר הכבדה נפתחת מולי, דוד עומד שם, "מצאנו אותו", הוא יורה לאוויר הקר, "אתה בא לטהרה?". בלי להתמהמה אנחנו עוברים במסדרון העמוס, מפלסים את דרכינו בינות לעגלות המאוכלסות בדרך לחדר. הדלת נטרקת, הגופה כבר על השולחן ומתחילים. אני מדגיש לעצמי בראש 'לא לאבד את הרגש', שלא יקהה. צריך לדעת שכל יהודי המוטל פה ומובא מכאן היישר לקבר ישראל הוא נשמה (תרתי משמע) – יש לו משפחה, חברים וידידים, אולי אישה וילדים, בוודאי הצער שלהם הוא נורא. איך אפשר בכלל לנסות להבין מה עובר עליהם בעת הזאת...
אנחנו בשלבי סיום, ואריאל (מפקד הימ"מ) נכנס לחדר לאישור זיהוי. הוא נעמד מעל הגופה וקופא על מקומו. "אתה בסדר?", אני שואל. הוא שותק דקה ארוכה וממלמל "אני מכיר אותו, הייתי המפקד שלו בשלושת החודשים האחרונים!". אני מתקרב אליו, עומד לצידו, מניח יד רכה על כתפו ושותק... מה אומר לו? איך בכלל ניתן למצוא מילים בסיטואציה כזו... הוא מתנער מעצמו, מוחה דמעה סוררת בשרוול מדי השוטר, מאשר זיהוי, ומסמן בטופס "זיהוי בהיכרות אישית". אנחנו מסיימים, ומניחים בארון נקי.
אני מעיף מבט מהיר לשעון, השעה כבר 22:30. "אני חייב לזוז", זורק לחלל החדר. צוות משמרת לילה כבר נמצא, מעדכן שפרשתי לשנת לילה. יוצא לרכב, כביש 431 ריק כמעט לגמרי בשעות האלו. ברדיו מתנגן השיר "אל תיפול, אל תיפול, מחר תשוב תזרח השמש...", אני מתחבר למילים ומוצא בהם נחמה פורתא, "גם אם אעבור במים איתך אני...", המראות צפים ועולים. אבל גם אם אעבור במים השם איתי... משאיר את התחושות מחוץ למעלית העולה בקול צורמני לקומה שלנו.
נכנס הביתה, משוחח מעט עם האישה על היום שחלף אצלה, חש מעט נורמליזציה, מפנה מקום להקשיב לנושאים "רגילים". לאחר מכן מאחל לילה טוב ומכין קפה שחור חזק. עובר בקצרה על כותרות החדשות, נראה שכרגיל לא הפסדתי כלום. מה??? היה הערב איום בגבול הצפון? טוב שלא ידעתי מזה עד לאחר שהתברר שהכל בסדר.
לפתע צדה עיני כתבה: הותרו לפרסום מס' שמות הנרצחים בקרב חללי צה"ל. אני עובר על הרשימה, ליבי פועם בחוזקה היי, אני מכיר אותו מהיום ... וגם אותו... והוא... איך הוא נראה יפה בתמונה. וההוא (מחר ההלוויה), אמנם לא טיפלתי בו, אבל נשאתי את הארון שלו למשאית הקירור, זוכר בבירור את שמו הרשום שם באותיות גדולות בשחור על הארון הטרי. אוי, הלב נצבט, מבטיח לעצמי לתעל את הכאב הזה לכוחות נפש בהמשך הפעילות מחר בבוקר. דוחה את המחשבות הטורדניות לעת עתה, עלי להשלים את הלימוד היומי. עיני נעצמות מעצמן, מוצא עצמי נגרר למיטה. 2:00 בלילה.
- להארות והערות - shura05484@gmail.com