לפני מספר שבועות יצאתי להליכת בריאות בפארק גדול. בסוף ההליכה עצרתי לעשות כמה מתיחות, כמו שאנשים עושים כשהגוף נרגע אחרי מאמץ. בדיוק לידי הגיע אדם עם כלב. הוא זרק לו כדור, והכלב – בשמחה של ילד קטן – רץ והחזיר. שוב ושוב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היה שם רגע קטן של אושר: הכלב נהנה, והבעלים שלו נהנה לא פחות. וככה, כמעט במקרה, התפתחה בינינו שיחה. הוא אמר לי: “אני בן חמישים ושש. אני לא הולך להתחתן שוב.
התחתנתי פעם אחת, התגרשתי, וזה הספיק לי. להיות גרוש – זה לא קל. אז מצאתי לי חבר נאמן. הכלב הזה. הוא מפיג לי את הבדידות. הוא אוהב אותי, אני יוצא איתו, מטייל איתו. ולא צריך להשקיע כמו באישה… קצת אוכל – והוא החבר הכי טוב שלי.”
הקשבתי. שתקתי רגע. אבל היה משהו במשפט הזה שלא נתן לי מנוחה. אמרתי לו בעדינות: “זה לא קצת אוכל. אתה יוצא איתו כל יום לפארק, כי הוא צריך את זה. אתה אוסף אחריו עם שקית. אתה הולך איתו לוטרינר כשהוא לא מרגיש טוב. אתה מלטף, משחק, מדבר, מחבק. אתה משקיע בו לפחות שעה ביום.”
הוא חייך ואמר: “אתה צודק. שעתיים ביום. אבל הוא מחזיר לי.” נפרדנו בידידות, והמשכתי ללכת. אבל המחשבה הזו לא עזבה אותי. ויש משהו שצריך לומר בצורה ישרה: יש אנשים שקונים כלבים באמת מתוך אהבה לבעלי חיים — וזה יפה. אבל אצל רבים אחרים, זה מגיע ממקום אחר: הרצון לא להיות לבד. הרצון שמישהו יחכה להם, יאהב אותם, ירגיש בהם, ייתן להם תחושה של נוכחות. וזה אנושי. מאוד אנושי. אבל כאן מגיע הכאב האמיתי: אני פוגש אנשים אחרי גירושין. הרבה מהם לא התגרשו בגלל שנאה, אלא בגלל עייפות.
לא בגלל מלחמה, אלא בגלל שתיקה. ואחד מהם סיפר לי סיפור שקשה לשכוח. הם היו זוג עשרים שנה. היו ריבים, היו מריבות, היו שתיקות. אבל לא הייתה שנאה. פשוט הלב התעייף. יום אחד היא אמרה לו: “אני לא יכולה יותר. זה גומר אותי.” והיא הלכה. פתאום הוא התעורר. הבטיח להשתנות, להקשיב, להשקיע, להפסיק לצעוק.
אבל זה היה אחרי שנים של כאב. והיא כבר לא יכלה לסחוב. יום אחד הוא אמר לי: “אני ישן בסלון, לבד. והדבר שהכי הורג אותי זה המפתחות. פעם כשהייתי נכנס הביתה – המפתחות היו עושים רעש, והיא הייתה קוראת מהמטבח: ‘הגעת?’ היום המפתחות נופלים על השיש… ואין קול. שקט. מילה לא. צליל לא. והייתי נותן הכול בשביל ערב אחד על הספה. פעם אחת. רק פעם אחת.” הוא עצר, ואז הוסיף: “פעם חשבתי שאהבה מתה. היום אני מבין שלא נתתי לה לחיות.” המשפט הזה – הוא דם. זה הלב. וכששומעים אותו, מבינים מה זה “מאוחר מדי”.
ויש נקודה נוספת, שאנשים לא מדברים עליה בקול: אנשים מתחתנים – אבל לא באמת מבינים שזה רק השער. החופה היא לא “סוף הסיפור”. היא ההתחלה. הרבה חושבים שזוגיות זה פנטזיה, רומנטיקה, אוטומט. אבל אהבה שלא משקים – מתייבשת. קשר שלא מטפלים בו – נסדק. לב שלא מקבל תשומת לב – נסגר. זוגיות היא לא עסקה חד־פעמית.
זו השקעה. השקעה לכל החיים. כן – לכל החיים. אבל הנה האמת שכל מי שיש לו בית יודע: זו ההשקעה הכי משתלמת בעולם. כשאתה משקיע – אתה לא מפסיד, אתה מרוויח: בית חם, נפש שלא לבד, מישהו שמחכה לך, מישהו שמאמין בך, ילדים שגדלים באהבה, ולב שיש לו בית. אנשים משקיעים בעסק, בקריירה, בגוף, במכונית. אבל שוכחים שהעסק הכי חשוב בעולם – נמצא בתוך הבית. ולכן אני אומר משהו חריף, וסליחה מהקורא: בני זוג צריכים פחות מכלב. הם לא צריכים שני טיולים ביום, צעצועים וווטרינר.
הם צריכים משהו הרבה יותר פשוט: קצת הקשבה, קצת חום, קצת יחס, עשר דקות של לב אמיתי. חצי שעה ביום – והחיים משתנים. וכמובן – חשוב להדגיש: אני לא משווה בן זוג לכלב, חס ושלום. בני אדם הם יצורים רגשיים, פגיעים, עמוקים. לכל אחד יש לב, נשמה, כאב משלו. כל אחד זקוק לאהבה אחרת, לרגישות אחרת, לביטחון אחר.
אני רק מביא את הדוגמה הזו כמשל, כדי להראות עד כמה מעט תשומת לב יכולה להחיות קשר. זו מטאפורה על השקעה – לא השוואה בין רמות של בני אדם. וזה גם לא עניין של גברים או נשים. שתי הנשמות שבבית רוצות אותו דבר: להרגיש נאהבות, לראות שמישהו שם לב אליהן, לדעת שלא שכחו אותן. הרבה מריבות בבית לא נולדות מכעס – אלא מתחושת הזנחה. לפעמים הלב לא צועק כי כועס, אלא כי רוצה שיראו אותו. ואני יכול לספר על זוג אחד, פשוט, בלי טיפולים, בלי הרצאות, בלי מסעדות וטיולים.
רק קיבלו החלטה אחת: עשר דקות ביום בלי טלפון. כוס קפה בערב. מבט בעיניים. “איך עבר היום שלך?” אחרי חודש – הילדים אמרו שהבית שלהם נהיה שמח. אחרי חודשיים – הם אמרו שלא זוכרים מתי חיבקו כל כך הרבה. לא כסף, לא מתנות, לא אירועים. רק תשומת לב. זה כל הסיפור. ואני לא מדבר על “לתת בלי לקבל בחזרה”. זו רמה רוחנית גבוהה. אני מדבר על הרמה הבסיסית ביותר: לתת – ולקבל.
כמו בכל דבר בחיים. פותחים עסק – משקיעים. בונים גוף – משקיעים. מגדלים ילדים – משקיעים. גם אהבה צריכה מים. הקב"ה ברא את העולם כך: במקום שיש נתינה – יש חיים. ובמקום שאין – הכול נובל. ויש עוד נקודה שקשה לומר בקול, אבל היא אמיתית. הרבה אנשים מתגרשים לא בגלל שהם לא מתאימים, אלא בגלל שהם נשברים בדרך. כי הם לא קיבלו את מה שהם רצו. כי הם ציפו שהאהבה תגיע אליהם מעצמה. אבל החיים מלמדים שזה לא עובד כך. כדי לקבל – צריך לתת. כדי שיאהבו – צריך לאהוב. כדי שמישהו יראה אותנו – צריך לראות אותו. הרבה זוגות נופלים לא בגלל כעס, אלא בגלל אכזבה.
כל אחד מחכה שהשני יתחיל, שהשני ישתנה, שהשני ייתן, שהשני יתאמץ. אבל שני צדדים שמחכים – נשארים במקום. צד אחד שמתחיל – מזיז הר. מי שמוכן להשקיע, מקבל בחזרה. תמיד. אולי לא מיד, אולי לא ביום הראשון, אבל הלב של האדם שמולך מרגיש. הוא נפתח. הוא נרגע. הוא חוזר לחיים. זוגיות לא נבנית מבקשות, אלא ממעשים קטנים של אהבה. ואם אתה קורא את הכתבה הזו עכשיו — יש לי בקשה קטנה ממך.
רק דבר אחד: היום בלילה, כשכולם כבר ישנים, תיגש לבן או לבת הזוג שלך ותן להם חיבוק. לא בגלל שמגיע, לא בגלל שהם צדקו, אלא בגלל שאתה לא רוצה שהלב שלהם ימות מצמא. תגיד מילה טובה. שאלה אחת קטנה: “איך עבר עליך היום?” אל תחכו למשבר. אל תחכו לשתיקות. אל תחכו לבית ריק. אפשר להציל זוגיות עם חצי שעה ביום. אפשר להציל לבבות עם משפט אחד. אפשר להפוך בית של שקט — לבית של חיים. אהבה לא נעלמה. היא פשוט מחכה שתפתחו לה את הדלת.
ולפני שמסיימים, אני רוצה להזכיר משהו קטן. זוכרים את האיש מהפארק, עם הכלב? הוא סיפר לי שזה “קל”. רק קצת אוכל, ויש לו חבר נאמן. אבל כשמסתכלים באמת — זה לא “קצת”. הוא יוצא איתו, מטפל בו, דואג לו, משחק איתו, מדבר אליו. כל יום. בלי לוותר. וזו הנקודה. לא על הכלב – אלא על ההשקעה. כשמשקיעים בקשר, הוא חי. כשמטפלים בו יום-יום, הוא פורח. ואם חוק כזה עובד עם בעל־חיים – על אחת כמה וכמה עם נשמה של בן אדם. לכן צריך לומר את זה בצורה ברורה ופשוטה: חתונה היא לא יעד.
חתונה היא התחלה. מי שנכנס לנישואין בלי להבין שזו השקעה יומיומית, יפגוש אכזבה. אי אפשר לברוח מזה. בית לא נבנה מאלבום תמונות, לא ממסיבה באולם, ולא מסרטונים מרגשים. בית נבנה מזמן. ממחשבה. מתשומת לב. מהקשבה. הרבה אנשים מתחתנים ומחכים שהאושר יגיע מעצמו. אבל זה לא עובד. האושר מגיע כשמשקיעים בו. כשאכפת. כשלא מתרגלים. כשכל יום מחדש זוכרים שיש פה בן אדם שמחכה שיאהבו אותו. לפעמים אנחנו שוכחים שהדבר הכי יקר בחיים נמצא מולנו, ואנחנו עסוקים בכל העולם — חוץ ממנו. אז אל תגידו “אין לי כוח”, “אין לי זמן”, “אין לי ראש”. תשקיעו. תקדישו מחשבה. תתאמצו. זה הבית שלכם. זו הנשמה של מי שחי איתכם. וכשמשקיעים — מקבלים בחזרה. תמיד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום, אנשים יקרים.
מאחל לכולנו שנדע להשקיע במי שסביבנו – ובמי שבתוכנו.
מעט הקשבה, מילה טובה, טיפה של לב – יכולים להפוך בית של שקט לבית של חיים.
ושנזכור תמיד: אין יאוש בעולם כלל. כל יום הוא הזדמנות לאהוב מחדש.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות