"אם אחרי התעלות לסודה (של תורה), הוא רואה כי פרטי דיניה מכחישים את המציאות הפשוטה והדעת המשפטית אינה סובלת אותו, אות היא כי לא דעת תורה היא זו" (שיעורי דעת לראש ישיבת טלז הגאון רבי יוסף יהודה לייב בלוך).
>> למגזין המלא - כנסו
רשמיו של הגרא"א דסלר מארץ ישראל: קדושת החזון איש ו'מנקה הרחובות' הבקיא בש"ס
סיפר מרן המשגיח הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר: "חזרתי מארץ ישראל, כולי רועד מקדושתה, ונכנסתי למרן החזון איש 'כי מלאך ה' צבאות הוא!'... בארץ ישראל רואים דברים שלא רואים בחוץ לארץ: 'הלכתי ברחוב והראו לי 'מנקה רחובות', ואמרו לי, ה'מנקה רחובות' הזה בקיא בש"ס! בחוץ לארץ לא רואים דברים כאלה'". (משמר הלוי, דרשות דרשה יד, עמ' רנז).
"המטאטא הקדוש - רבי יוסף וולטוך"
לא ידוע על מי התכוון הרב דסלר, אלא שבתל אביב בשנות השמונים חי יהודי קדוש, ששימש כ"מנקה רחובות", והוא כונה בפי כל "המטאטא הקדוש - רבי יוסף וולטוך" - שהיה מקובל, וצדיק נסתר. הוא נהג להתפלל 'ותיקין' ולהניח ארבעה זוגות תפילין (רש"י, רבינו תם, הראב"ד ו"שמושה רבה"), ונודע כבקי בכל התורה כולה, נגלה ונסתר.
סבו של רש"י שזכה לנקות בית כנסת בזקנו
בספר חסידים (קכ"ח) הובא על רבינו יעקב בר יקר סבו של רש"י הקדוש[1], שזכה לנקות בית כנסת בכל ערב שבת עם זקנו שירד על פי מידותיו. ובזמנו שמעתי מפה"ק הגאון רבי שמואל אוירבך שקדושת אבן אחת מאבני ירושלים, היא יותר מבתי כנסת בחוץ לארץ.
הגאון רבי יצחק זילברשטיין כתב על סבו של רש"י: "אחים יקרים, בואו נתאר לעצמנו איזה מראה זה, זקן מופלג מגדולי הדור, הוא לא מתבייש לבזות את עצמו בעיני רואיו? הוא מטאטא את הבימה בזקן?".
והמשיך: "רבנו ירוחם, המשגיח של מיר, ביאר עוד יותר, הוא אומר, אותו צדיק לא עשה את הפעולה הזאת במקום מטאטא, אלא הוא עצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הפך להיות מטאטא, כדוגמת זה שרוכשים בחנות".
רבי חנינא היה מיישר הדרכים בארץ ישראל
לגבי ארץ ישראל עיין כתובות קי"ב, שרבי חנינא היה מתקן מתקליה: היה מיישר את הדרכים כדי שלא יתקלו בהם אנשים ויבואו להוציא שם רע על דרכיה של ארץ ישראל וכעין זה בירושלמי שביעית פ"ד.
הגרי"ח זוננפלד מתקן את שבילי ירושלים מאבנים
הגאון רבי ישכר תָּמָר זצוק"ל מבאר על דברי חז"ל אלו (עלי תמר במקום), שבחגיגת הנחת היסוד לשכונת 'נוה ישראל' השתתף הגאון רי"ח זוננפלד זצ"ל, ובעלותו במשעול הדרך המובילה אל המגרש ראה שהדרך מלאה אבנים, ואף כי היה זקן וחלש פינה בעצמו כחמישים אבנים ושפתותיו לחשו "סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן" (ישעיהו סב י) וממנו ראו משתתפי החגיגה האחרים ועשו כמעשהו וכך פונתה הדרך מהאבנים.
לשמור על ניקיון רחובות ארץ ישראל, חובה ומצווה
מבאר הרב תמר, שהגרי"ח זוננפלד עשה כמעשה האמוראים מחונני הארץ בתוספת אמירת הפסוק כצו הנביא, וכפי שהובא במסכת כתובות על רבי אמי ורבי אסי ש'קיימו משמשא לטולא ומטולא לשמשא', וביאר רש"י הקדוש, שעשו זאת כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל... "ומעתה תראה שלשמור על ניקיון הדרכים והרחובות בא"י וכן לעבור משמשא לטולא ומטולא לשמשא אינו רשות אלא חובה, כדי שלא יצא שם רע על ניקיון הדרכים והרחובות בערי א"י וכמו"כ שלא יתרעמו על ישיבת א"י".
חובה להודות למשרת, למרות שבעל הבית משלם לו
על דברי חז"ל: "חמרא למריה טיבותא לשקייה. הענין להחזיק טובה אף על פי שמוכרח הוא" (בבא קמא צב), מבאר רש"י שדרך העולם להודות למשרת שמגיש לו היין אף שבעל הבית הוא זה שמשלם על היין. והגר"א (שם) מפרש שלא רק שכן הדרך אלא שכך צריך להיות.
האדמו"ר שניקה רחובות בוינה, ורצה לנקות רחובות בארץ ישראל
בשנת תרצ"ח (1938) פלשו הנאצים אל וינה. והם ימ"ש הכריחו יהודים לטאטא רחובות[2]. גם אדמו"רים היו חלק מהגזירה, ולמרות שהחסידים ניסו לעזור להם ולעשות את המלאכה הבזויה במקומם, אלא שהגה"ק רבי אברהם יעקב פרידמן מסַדיגוּרָה, וגיסו הגה"ק הרבי מקופשניץ סירבו שיהודים אחרים, יעבדו כפול במקומם.
באותם הימים התחייב הרבי מסַדיגוּרָה "כי אם יזכה לעלות לארץ ישראל, הוא יטאטא את רחובותיה".
ואכן, הרבי זכה לעלות לארץ ישראל, ובכל בוקר, לפני תפילת שחרית, היה יוצא אל הרחוב ומתוך תשוקה למצוות ארץ ישראל, הוא היה מטאטא את המדרכה שליד ביתו, ברחוב נחמני בתל אביב.
לקב"ה חשוב כל שליחות של יהודי
על כך שלקב"ה חשוב כל תפקיד של יהודי, ויהיה שליחותו באשר היא, הובא בחז"ל: "שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו" (במדבר רבה טז א').
חשיבות עיסוק בצרכי ציבור: ע"פ תלמוד ירושלמי כמו לומדי תורה
משיחה שערכתי עם הרב אברהם בלס ראש מכון התלמוד הירושלמי, הובאו לי מקורות רבים מתלמודה של ארץ ישראל, על חשיבות העיסוק בצרכי ציבור (בניגוד לתפישה שפועלים הם סוג ב' לאחר לומדי תורה).
"רבי ירמיה אמר העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה" (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה').
כמו כן בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ג', ז'[3] הובא ששאול המלך זכה למלוכה, רק בזכות שסבו הדליק נר לרבים:
"אמר ר"ש בן לקיש שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקינו מדליק נר לרבים נקרא שמו נר כתוב אחד אומר [דברי הימים א ח לג] ונר הוליד את קיש וכתוב אחד אומר [שמואל א ט א] וקיש בן אביאל והלא אביאל היה שמו אלא ע"י שהיה זקינו מדליק נר לרבים נקרא שמו נר".
הרמב"ם כותב שרק הצדיקים שמחים בפועל בשמחת בית השואבה, ובתלמוד בבלי סוכה נג, א נאמר בשם הלל הזקן: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן".
הרב בלס תמה: "לכאורה מדובר כאן על גאווה גדולה מצד הלל?", ומתרץ: "אלא בירושלמי (סוכה ה, ד) מובא נוסח אחר (שיתכן וזאת גם כוונת הבבלי):
"הלל הזקן כד הוה חמי לון עבדין בפחז הוה אמר לון דאנן הכא מאן הכא. ולקילוסן הוא צריך. והכתיב [דניאל ז י] אלף אלפין ישמשוניה וריבות ריבויין קדמוהי יקומון. כד הוה חמין לון עבדין בכושר הוה אמר די לא נן הכא מאן הכא שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל".
אם בפשטות מסורת רבותינו דרי ארץ בבל - הלל דיבר רק על עצמו - מרבותינו שגרו בארץ ישראל, הסיפור שונה מעט, ומובן ממנו שהלל מדבר על כלל ישראל, שכולם שמחים בשמחת בית השואבה, וכן שלקב"ה יש נחת רוח מכך שעם ישראל משבח אותו.
נסיים עם שירו של אהרן רזאל 'הגיבן הקדוש' ע"פ סיפורו של ר' שלמה קרליבך שפגש 'מטאטא רחוב' בתל אביב, ניצול שואה, גופו שבור מזוועות המלחמה והוא בודד ועזוב:
"לפני כמה שנים, ברחוב הירקון בתל אביב, ראיתי יהודי זקן מנקה את הרחוב
"פניו היו יפות אך גופו שבור לגמרי, השכינה היתה נסוכה לו על הפנים
"ניגשתי אליו ואמרתי לו, "שלום עליכם!" ענה לי במבטא פולני: "עלייכם שלום" וכו'"
• • •
[1] יצוין שרבנו יעקב בר יקר היה ידוע כרבו של רש"י ולא כסבו, אולם בספר 'משנת חכמים' נכתב כן על אבי אביו של רש"י.
[2] למה השם הביא מכת כינים. כי המצריים היו נותנים ליהודים לטאטא את הרחובות מעפר, לכן הקב"ה הפך את עפר מצרים לכינים ומעתה לא נשאר ליהודים עפר שיצטרכו לטאטאותם. ולפי"ז המצריים כבר המציאו ההתעללות של לכפות על יהודים ניקיון רחובות.
[3] ובעקבותיו בויקרא רבה פרשת צו פרשה ט