בשבת זו אנו קוראים בשני ספרי תורה, בספר הראשון נקרא את פרשת השבוע, ובספר השני את "פרשת פרה", פרשה זו מעוררת אותנו להיטהר לקראת הקרבת קרבן הפסח במועדו בערב חג הפסח, ובקריאתה נתעורר בערגה ובציפייה שנזכה עוד בזאת השנה להיגאל מכל צרות הכלל והפרט ולעלות לירושלים השלמה, בשמחה וטהרה.
במקביל, בפרשת השבוע – פרשת צו – נקרא גם כן על שלבי ההכנה לקראת כינון המקדש, הקמתו והכנתו לייעודו. נקרא על עבודת הקודש והכנתם של הכוהנים, אהרון ובניו, והכשרתם לתפקיד החשוב.
רציתי לשתף הפעם בנקודה מיוחדת ששמתי לב אליה, התורה מדגישה לא מעט פרטים שמחייבים את הכוהנים להתמסר לעבודת הקודש, ומאידך אנו מוצאים שהם 'מתוגמלים' על כך בצורה ראויה, ואני מתכוון גם מבחינה גשמית, מעבר לזכות העצומה והשכר שמובטח להם בעולם האמת.
כך אנו מוצאים בסיום הפרשה, התורה כופלת את חובתם של הכוהנים לשהות במשכן כל שבעת ימי המילואים, ימי הכשרת המשכן לתפקידו, 'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מִלֻּאֵיכֶם כי שבעת ימים ימלא את ידכם', ואחר כך שוב: 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ... כי כן צויתי'.
אך מאידך גיסא התורה לא חוסכת במתנות כהונה, עשרים וארבעה מתנות מקבלים הכוהנים, כמו גם בשר הקדשים המיועד להם לאכילה יום יום, ועוד ועוד. כך, במקביל לעבודתם התמידית והמחייבת במשכן, התורה דואגת לפרנסתם באופן מיוחד.
חשבתי כי הדבר בא ללמד ולחנך גם אותנו, כאשר אנו מטילים תפקיד על אדם, אנו צריכים לדאוג לו גם לדברים הגשמיים, הקטנים לכאורה, המסר הזה נותן לנו קודם כל מבט נכון מצידנו, של הכרת הטוב, של מידות טובות. ויתירה מכך, בזה שאנו דואגים להם, אנו בעצם מקבלים את התמורה על כך, כשהאדם שנשלח לתפקידו יכול להיות פנוי ומרוכז בקיום תפקידו הציבורי.
•
ומכאן לאקטואליה, להבדיל. ישנו נושא שבוער לי כבר תקופה ארוכה. אבל רק כעת, דווקא אחרי שסיימתי את תפקידי במועצת העיר, בחרתי להעלות אותו כאן בפומבי.
בשבוע שעבר התקיים הטקס המסורתי של כינון מועצת העיר, במעמד החגיגי ברכתי את חברי המועצה הנכנסים, חלקם ותיקים וחלקם חדשים, כחבר בצוות המו"מ הקואליציוני מטעם ראש העיר הנבחר הוספתי לאחל גם לעיר כולה שכולם ייכנסו לקואליציה בתפקידי אחריות ואפשרויות ביצוע.
אך הנקודה שלדעתי מעיבה על המנגנון המוניציפלי כולו היא שלכל עובד ציבור אמור להיות מנגנון מסוים של תמורה על מנת שיוכל לשרת במסירות את הציבור כולו!
אין שום הגיון שחברי מועצה במדינת ישראל – כולל אלו שנושאים בתפקידי אחריות עם עול אדיר, אינם מתוגמלים על כך. ולא זו בלבד שהם אינם מקבלים משכורת או כל תמורה על הזמן והכוחות שהם משקיעים לטובת הציבור, גם את ההוצאות הכל כך בסיסיות לצורך מילוי התפקיד כמו נסיעות, מחיה, מימון ייעוץ משפטי ושמירת קשר עם הציבור ששלח אותם, הם משלמים מכספם...
האמת שבעבר כבר דובר על זה ברמה הארצית, ואפילו הוכנה "הצעה לסדר" בנדון, אך למעשה לא יצא מזה כלום. והמצב נותר על כנו...
רוב הציבור אינו מודע לעובדה הזו. וכך סיפר לי בדמעות חבר מועצה שנאלץ לסגור את חנותו משום שאחרי הבחירות ציבור הקונים חשב לתומו כי אחרי שבחרו בו הם יכולים לקחת דברים בחינם או בחצי מחיר... עד שהעסק הפך לא רווחי ונאלץ לסגור אותו!
אחרי למעלה משני עשורים של חברות במועצה, כשאינני בפוזיציה של ענין אישי, אני זועק מכאן את זעקת החברים. כאזרח תושב העיר, אומר ברורות הראשונים שירוויחו מתגמול הוגן לחברי המועצה, הם תושבי העיר כולה, באחריות!