בימים אלה, אשר החושך יגדל, ובמקום להתכונן לחג החירות, עבר עלינו "ליל שימורים"[1] במוצאי שבת, עת חיכנו לכטב"מים ושאר "משלוחי מנות" מאיראן, התבשרנו בבשורה משמחת ביותר.
נחשפה דרשה לפרשת שלח, מאת כ"ק האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בסגנון הדרשות של ספרו 'דרך המלך', שנשלחה לחסידיו שבארץ ישראל, בה ביאר והמתיק את ענין הייסורים הבאים על תושבי הארץ.
ייחודי ביותר דמותו של הרבי הקדוש הי"ד מפיאסצנה, שמוערך אצל כלל המגזרים שומרי מצוות בארצנו, וספריו נלמדים בבני ברק, רעננה, יצהר, דימונה וראש פינה. לכך מכתבו שנחשף הוא בשורה משמחת לכלל העם היהודי הזקוק בימים אלה לחיזוק בשל הצרות המתרגשות ובאות על העם היושב בציון.
הרה"ג ר' שלום (מתן) שלום הביא את דרשה זו לדפוס לצד מבוא והערות, והיא נחשפה לראשונה בקובץ 'בית אהרן וישראל' היוצא לאור ע"י מוסדות קרלין סטולין לכבוד חג הפסח (שנה לט גליון ד, ניסן אייר תשפ"ד).
אין ספק שישנו קשר בין חשיפת הדרשה לקורות הזמנים. כידוע, אנו נמצאים במלחמה קשה, המתקפה הכי אכזרית שבאה עלינו מאז קום המדינה. אלו ייסורים של ממש, והדרשה גם היא עוסקת בייסורים שמגיעים על יושבי הארץ, ומבארת שבגלל שרשעי אומות העולם אינם יכולים לפגוע בקב"ה במישרין הם פוגעים בעם הנבחר.
יהי רצון שהקב"ה שפרע לנו מכל צרנו יפרע וינקום את דמנו השפוך וכבודנו הנרמס וישיב לאויבנו רעה תחת רעה שבעתיים כגמולם בהיגלות נגלות אור הגאולה עלינו ועל העולם כולו וירום קרן ישראל עמו. "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"!
רקע על הרבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה זיע"א הי"ד
הרה"ק רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה זיע"א, נולד לאביו הרה"ק רבי אלימלך מגראדזיסק זיע"א לעת זקנה בי"ד תמוז תרמ"ט ונקרא ע"ש זקנו בעל 'מאור ושמש' זיע"א.
אביו הרה"ק מגראדזיסק הסתלק לשמי רום בא' ניסן תרנ"ב בהיותו בן ג' שנים, ובן אחותו הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ זיע"א שהיה נכדו של הרה"ק מגראדזיסק ותלמידו המובהק, היה לו ולאחיו הרה"צ רבי ישעי' זצ"ל (שהיה צעיר ממנו בשנה ומחצה), כאב באהבתו אותם, ומפרק לפרק היה בא לגרודזיסק, ועין קדשו פקוחה עליהם לגדלם ולחנכם.
בשנת תרס"ב, בהגיעו לגיל בר - המצוה אירס לו הרה"ק רי"מ מקוזניץ את בתו הרבנית רחל חיה מרים נ"ע, לאחר נישואיו בשנת תרס"ה עבר לקוזניץ והיה סמוך על שלחן חותנו הרה"ק זיע"א עד להסתלקותו בי"ג אלול תרס"ט.
חותנו הק' רבי ירחמיאל משה מקאזניץ קירבו והכניסו אל דרך החסידות של רבוה"ק מסטאלין קארלין כפי שקיבלה בצעירותו כשגדל בחצר הקודש בצל זקנו חורגו מרן אדמו"ר הזקן בעל 'בית אהרן' ובצל בנו הק' אדמו"ר הצעיר זיע"א, אביו חורגו. כדרכו של חותנו רי"מ מקאזניץ התנהג גם הרה"ק מפיאסצנה בחלק גדול ממנהגיו ובדרכי עבודת ד' במסילה של רבוה"ק, ואכן בספריו שילב הרבה אמרות קודש ויסודות מתורת רבוה"ק מסטאלין קארלין.
בראש השנה תר"ע החל בהוראת דודו מרן אדמו"ר אור ישראל מסטאלין זיע"א להנהיג את עדת החסידים בפיאסצנה (מפי תלמידו הרה"ח ר' נתנאל רדזינר ז"ל), ובשנת תרע"ג הוכתר גם כרב העיר, בשנת תרפ"ג הקים את ישיבת "דעת משה" ע"ש חותנו הרה"ק שאליו היה קשור בכל נימי נפשו.
כוחות אדירים השקיע בחינוך לגיון עצום של בני תשחורת לחסידות צרופה, ונודע בספריו הק׳ 'חובת התלמידים', 'הכשרת האברכים', 'צו וזירוז', 'מבוא השערים' ו'בני מחשבה טובה', שהפכו לנכסי צאן ברזל בבתי היוצר לתורה וחסידות. מדברי תורתו ששרדו אחר המלחמה נדפסו 'דרך המלך' ו'אש קודש' ובהם דרשותיו שדרש בגיטו וורשה בשנות הזעם. עלה על קידוש השם ביום ד' חשון תש"ד, הי"ד, זיע"א.
להלן דרשה בלתי ידועה, על הייסורים והצרות בארץ ישראל. דרשה זו, נמצאה ונחשפה לאחרונה בין תכריך כתבי יד שונים שהוחזקו ברשותו של הרה"צ רבי אלימלך שפירא מפיאסצנה-גרודזיסק תל-אביב זצ"ל בנו של הרה"צ רבי ישעיהו שפירא זצ"ל, אחיו הצעיר של הרה"ק מפיאסצנה זיע"א הי"ד. דברים אלו לא ראו אור הדפוס מעולם, ונמסרו לידינו על ידי נכדו הגה"ח ר' יהודה שפירא שליט"א בנו של האדמו"ר מפיסצנה-בית שמש שליט"א וחדב"נ כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א.
דרשה זו איננה בכתב ידו של הרה"ק זיע"א, אלא של מעתיק אנונימי, והיא איננה מתוארכת. עם זאת היא דומה לכתבי יד של העתקי דרשות אחרות שהודפסו. גם התכנים התנסחות ומטבעות הלשון הכלולים בה מעידים כמאה עדים כי הם מדרשות הרה"ק זיע"א. דרשה זו נאמרה על ידי הרה"ק זיע"א בשנים הקודמות למלחמה והועתקה אז, כאשר נראה שנשלחה על ידי הרה"ק זיע"א לארץ ישראל. מקבץ מהעתקת דרשותיו בימים שבין המלחמות (תרפ"ה-תרח"צ) כונסו לספר 'דרך המלך' ולמחזור דרשות אלו שייכת הדרשה הנדפסת פה כעת. היא היתה מצויה בין גנזיו של האדמו"ר ר' אלימלך, כי על כן היה העורך והמוציא לאור של כתבי דודו הרה"ק זיע"א.
דרשותיו של הרה"ק זיע"א משנות הזעם בתקופת השואה אשר כונסו תחת השם 'אש קודש', ידועות בכך כי עוסק רבות בענין הצרות והסבל על עם ישראל. גם בספר דרך המלך ישנם מספר דרשות העוסקות בכך. כזו היא בעיקר דרשת וישלח תר"ץ[2]. הדרשה שמודפסת כאן כעת נסובה כולה על עניין הצרות והייסורים ומצטרפת למסכת ייחודית זו בתורתו של הרה"ק זיע"א.
בדרשה זו מצוי רעיון שהרה"ק זיע"א שב וחזר עליו בדרשותיו אך כאן ניסוחו הוא המפורש ביותר. מרבית מצרות בני ישראל מקורם בכך שאומות העולם רוצים למעשה לרדוף את ד' יתברך ותורתו אך מכיוון שאינם מצליחים, הם מוציאים את כעסם ומכים את ישראל שהם עם ד' מגלי וממשיכי כבודו קדושתו ותורתו לארץ. בנוסף לכך עומד הרה"ק זיע"א בדבריו על כך כי ישנם צרות אשר יסודן מד' ומטרתם לקרב את האדם ויסודן "אחדות" ואותם יש לחבב; לעומת זאת בעקבות חטא אדם הראשון נוצר מצב כולל של "שניות" "פירוד" ובהתאם ישנם צרות אשר יסודם מן הסטרא אחרא. חידוד נוסף עולה בדרשה זו בה מקשר הרה"ק זיע"א בין דרך עבודתו המרכזית בעניין 'גילוי הנפש' לבין נושא הצרות והייסורים ככלי לכך. והוא מוסיף על כך כי בעקבות גילוי הנפש על ידי האחדות שבייסורים אף נמתקים הדינים בשורשן.
עניין נוסף שזוכה בדרשה זו להדגשה הוא התייחסות הרה"ק זיע"א לארץ ישראל[3]. הרה"ק זיע"א מבאר כי ארץ ישראל היא מקום שבו כאשר עם ישראל מצוי בה, הנהגת ה' היא שיהיה בה סבל וייסורים של אהבה. ייתכן ודבריו נאמרו על רקע ובהשפעת התרחשות ממשית בארץ ישראל (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) שעל פי עדות גב' רובין בת למשפחת טורק מחסידי פיסצנה, בעקבות פרעות אלו יחד עם קשיים כלכליים, חלק מן חסידיו שעלו ארצה בעצתו לכפר עטא שבו לפולין[4], וזו כנראה גם הסיבה שדרשה זו נשלחה ארצה לחסידיו בכדי לעודדם.
בדרשה זו מתעד הרה"ק שאלה שהוא נשאל אודות סוגיה במסכת שבת ואת תשובתו שהשיב. יש אומרים שאף כתב חיבור שלם על מסכת שבת. חידוש זה מצטרף למספר חידושי ש"ס נוספים של הרה"ק זיע"א הידועים לנו. מהם נראה כי סגנונו היה בדומה ל'חידושי אגדות' של מהרש"א[5].
המבוא, פענוח כתב היד ועריכתו נעשו ע"י הרב שלום (מתן) שלום, ותשח"ח לו.
דרוש לפרשת שלח מאת הרבי מפיאסצנה
ב"ה
'וידבר ד' וכו' שלח לך' להבין כל ענין המרגלים במה טעו ולמה הביאו פירותי' שהוא שבחה של א"י, ודברי רש"י ז"ל נודעים. ואיך טעו לומר 'ארץ אכלת' אם בעצמם אמרו 'עז העם'.
'בכל צרתם לו צר' – כל צער דאגה וע"נ של איש ישראל ח"ו, נוגע אליו ית' כביכול, כי 'ברא כרעא דאביהו' וכשהאבר ח"ו מוכה גם הראש מרגיש בצערו. וחוץ מזה רוב דאגת ישראל הן על שהם ישראל עם ד' נושאי תורתו. אין הם מוכים מפני שהם בני אדם, או מפני שפגעו בבני אדם זולתם, רק מפני שהם ישראלים עם ד' לבד, מכריזי ומגלי את כבוד ד' ואת תורתו. כי באמת הם 'נוסדו יחד על ד'', ואומרים 'ננתקה את מסורותימו', ומה שאינם יכולים לרדוף אותו ית' כביכול ואת תורתו, הם מבצעים את כעסם על ישראל על שהם ממשיכים את קדושתו ותורתו לארץ. וכמו שפרעה אמר את זאת בפירוש. שוטרי ישראל אמרו: 'והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך' – כיון שהם עבדיך, ואתה מכה אותם, א"כ אתה חוטא נגד עמך, והשיב פרעה: 'נרפים אתם נרפים ע"כ אתם אומרים וכו' [נלכה נזבחה לד']' – תיבת 'ע"כ' הוא נתינת טעם למעלה על שאלתם למה מכה אותם כי הם עמו וחוטא נגד עמו, וענה: אתם מוכים, 'ע"כ אתם אומרים נלכה נזבחה לד'' - על שאתם רוצים לעבוד את ד' אתם מוכים. וא"כ אינו חוטא נגד עמו, נגד המצריים. רק כנ"ל 'יתיצבו וכו' על ד''. וכזה המה כל דאגת ישראל, בים - ירד המלאך לקבל ע"ע את כל אבני הבלסטראות שירו המצריים על ישראל, ועתה - אנו מקבלים עלינו את כל האבני בלסטראות שאומרים לירות למעלה. ו'בכל צרתם' העיקר 'לו צר', לו ולמענו ית' אנו סובלים, וזה כל תקותו ואומץ לבב ישראל ביודעו שסובל למענו ית'.
והנה כל ענין דאגה וצרה ר"ל נתחדשו אחר חטאו של אדה"ר, כי מהי צרה, התנגדות, היפך האדם במצבו - בבריאותו וכו' ח"ו. ומתחילה כשלא הי' בכלל השני הפכים עד שכל ענין מיתה לא הייתה. כי לא הי' שייך הב' הפכים: יהי' ושלא יהי'. רק אחדות בלא פירוד ובלא הפכיות הייתה, אז לא הייתה שייכה צרה ודאגה, כי לא הי' שייך שניים זה וזה, מציאות והיפך מציאות, הווי' וההעדר כנגדה. כל זאת לא הייתה שייכת. ובחטאו שעשה היפך מרצון ד', עשה הפכיות בעולם: טוב, ולא טוב לבד, רק הפכיות נגדה – טוב ורע. והן המה הרגשות היסורים. כי הנשמה עודה אחדות פשוטה וטהורה, וכיון שבאים יסורים ח"ו על האדם, שהם פירוד והפכיות אז הפירוד והפכפכניות חודר עד אל הנשמה ואחדותה נפגעת ונתפגלת והיא מצטערת. ובאמת גם מחטא הי' צריך האדם להרגיש ביסורים אלו, כמו מן יסורי הגוף, כי עיקר הפירוד בחטא הוא. והרי זה כמו מי שתוחב סכין בלב בעל חי ח"ו שמצטער על שמפריד בו ובחיותו. רק כיון שהאדם בשעת חטאו משוקע עם גופו בהפירוד, אז לא ירגיש בצער הנשמה שמצטערת על הפירוד. והוא בחי' 'ויקח קרח', ומתרגמינן: 'ואתפליג', וכפרש"י 'לקח עצמו לצד אחד'. וזה כל יסוד החטא, כי ביסורי הגוף, הגוף עוד נתאחד עם הנפש ברוח, והרוח בנשמה, וכולם ביחידה, וכולם אחדות טהורה. וגם הגוף מרגיש בצער הנשמה שמצטערת על פגם אחדותה, וכיון שכל חיות העולם יש בה מנציצת קדושה ואחדותה, לכן כל בעל חי מרגיש בצערו, ובהפירוד ובפגם שנעשה אז למעלה בהאחדות צערו בעת שמצערים אותו ומפרידים בו. משא"כ הגוף כשחוטא נתפלג מן הנשמה ונתרחק מן האחדות הוא הפירוד, וה'מפריד אלוף' ח"ו. ומי ירגיש בצערה של הנשמה ומי ינוד על האחדות שנפרדה. 'רשעים מלאים חרטה', כי 'אפילו ריקנים שבך מלאים מצות', לכן הרשעים שמלאים עוד, היינו שמלאים מצות ועוד לא נתרחקו מנשמתם ומסוד האחדות שנמשכת מד' אחד יחיד ומיוחד, יש להם חרטה והוא יסורי הנפש על החטא. ואף אם בעת החטא 'אתפליגו', והיצה"ר רחקם מנשמתם ומן האחדות אז מ"מ אחר החטא מרגישים ומצטערים כ"א לפי מצבו וזאת היא החרטה. והכל ב'רשעים מלאים', רשעים מלאים, מלאים חרטה. משא"כ הרשעים שכבר אינם מלאים, גם חרטה אין להם ואדרבה 'התברך בלבבו לאמר כו''.
היוצא לנו מזה, שהרגשת היסורים יסודה מאחדות הנפש, כי כל נמצא יש לו ניצוץ אלקות שהוא מיסוד האחדות. לכן כשד' מייסר את הישראלי כדי שיטיב את דרכו, ויתכלל שוב באור הקדושה, ובאחדותו ית', אז כיון שביסוד היסורים ובפנימיותו נטמן האחדות, לכן הישראל מחבב את היסורין. לא שאינו מרגיש ומצטער בהם, מרגישם מפני שחיצוניותם והשמוש שלהם עם הפירוד הוא. רק מ"מ מרגיש אליהם חיבה ומחבבם מפני שביסודם אחדות והאחדות פשוטה צפון בהם, וזה רק ביסורים שהן מד' לייסר את האדם, ולשוב לטהרו ולאחדו ביסוד האחד. משא"כ יסורים שהן רק מסט"א שגברה ח"ו ויסודה סט"א, אין הישראלי מרגיש שוב חיבה להם. ואפשר שזה פשט הגמרא: 'רחב"א חלוש על לגבי' ר' יוחנן – ושאלוהו חביבין עליך יסורים. א"ל: לא הן ולא שכרן', הלא אסור להיות בועט ביסורין? אבל ר' יוחנן הי' בטוח ברחב"א, שבאם היסורים מ'יסורים של אהבה' אשר יסרו ד' בהן, הן אז ירגיש חיבה להם. וכיון שאמר 'לא הן ולא שכרן' ויסודן לא טוב, 'יהיב לי['ה] ידא ואוקמא'.
והאיש ישראלי בכל דאגותיו וצרותיו צריך לדעת בעצמו שההרגשה והצער שמרגיש בהם הן, היינו ההרגשות, המה רחשי נפשו וקולה אשר היא משמיעה על הפירוד שפוגע בה. כלומר, אחדות הנפש מתגלה עתה וצועקת מרה על הקרע והפגם שנפגמה עתה. האדם דומה לו שהוא מצטער על הפרנסה ושאר צרכיו הגשמיים שחסרים לו ח"ו. אבל עיקר הצער הוא צער הנפש. הן אמת ג"כ על אלו שחסרים לו מצטער, אבל רק על הפירוד שבהם, הפירוד וההפכיות נתגלה בלבוש של חוסר, חוסר פרנסה, הפכיות מכל עצמותו ח"ו, והיא מצטערת על הפירוד והשניות הזאת. ואל ד' צועקת היא עתה על טהרתו ואחדותה שנפגעת ונפגמת. 'ויאנחו בנ"י מן העבודה' – אף שצעקו מן העבודה, מ"מ 'ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה', שועה לד' היתה. לכן בשעת הכושר הזה, שהנפש מתגלה, ובאחדותה היא מתחזקת להגין עלי', ולצעק לד' על טהרתה הפשוטה שנפגמה, צריך הישראלי לאחוז בנפשו שהתנערה עתה מעפשה ונתגלה מתוך בגדי' הסחובים שכיסו אותה, ומן הרגשת היסורים שהם מרגישים בלבושים של 'הב הב', חוסר צרכים גופניים יפצל ויפשט את נפשו, ובנפשו בעצמה יאחז ויתדבק. ומן התמרמרות ההדיוטית יכול הישראלי להגיע אל השתפכות הנפש והתאחדותה באחד. 'תפלה לעני כי יעטוף' – שבצועק מעני', ומ"מ נעשה מזה 'ולפני ד' וכו'', שיח לפני ד'. אבל הכל כנ"ל אם היסורים הם מד' בח' 'חביבין עליך יסורים', מן יסוד האחדות, ואחדות הנפש לא נפגם כ"כ, אז היא מגלה בזה אחדותה. משא"כ אם יסוד סט"א להם, קשה שהפירוד הזה עוד יעורר אחדות הנפש בזה, ואפשר זה רמז הגמרא [שבת יג ע"ב] 'מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבים את הצרות, אמר רשב"ג אף אנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. ד"א אין שוטה נפגע. ד"א אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל'. ונשאלתי בשלמא בין תירוץ הא' להשאר יש חילוק, כי להא' אנו מרגישים רק שאין מספיקין, משא"כ מן הב' ומן הג' שבין כך ובין כך הכונה שאין אנו מרגישין, א"כ מה נפק"מ או משום שאין שוטה נפגע, או משום שאין בשר המת וכו'. ובדרך הפשוט השבתי שרש"י ז"ל פירש על 'בשר המת שבחי', שעלה 'מחמת מכה', וזה אומרת הגמרא בתירוץ הג', לא שאנו שוטים כ"כ, רק מה שאין אנו מרגישים הוא כמו בבשר שעלה מחמת מכה, שאין מרגיש. מפני שכ"כ אנו מוכין ר"ל לכן אין מרגישים כ"כ בהצרות. ולפי הנ"ל אפשר עוד כי רש"י ז"ל פירש 'מחבבין את הצרות – שנגאלין מהם', ולהנ"ל פשוט גם כן – גם הצרות חיבבו. כי כל הצרות היו רק שד' הוכיחם כאב את הבן כדי לקרבם אליו, והרגישו באחדותם של הצרות כנ"ל 'חביבין עליך יסורים', ואיזה צרות מחבבין אותן, שד' שולח כנ"ל, משא"כ אותם שהם רק מהתגברות הסט"א 'לא הן וכו'', וזאת משיבה הגמרא 'אין שוטה נפגע' – כיון שרואים שהשוטה שנכנס בו רוח שטות וסר מדרכי ד' ח"ו טוב לו ואינו נפגע, ורק מי שכרוך אחרי דרכי ד' ותורתו הם נפגעים, וא"כ היסורים רק מהסט"א ר"ל שגברה ופוגעת בעבדי ד', ואיך נחבב אותן. 'ד"א אין בשר המת שבחי מרגיש' – אפשר צרות אלו, ג"כ מסטרא דלבושא הן אבל לא שאין הנפש מרגשתן ומחבבת את אחדותו, רק אין 'בשר המת שבחי וכו'', בשר המת שבחיי הגוף שדרך בו אנו מרגישים את הצרות, הוא אינו מרגיש את טובתן ואחדותן, אבל הנפש גם עתה מרגשת.
לכן כהנ"ל בשעת הכושר הזה צריך הישראלי לאחוז בנפשו הנגלית בהרגשותי' בשעת יסורי', ולא יתן לה שוב להתעלם ולהתכסות במחצלת של קנים, האחדות יתגבר, והפירוד עם השניים יחלפו ממנו. ואדרבה התגלות זו של היסורים, מביאה לידי שמחה כי הנפש עם אחדותה מתגלה, והפירוד ההפך וההעדר עם ההסתר נעדרים, וגם הדינים נמתקים. וזה הרמז 'דינים נמתקים בשורשן' – היינו כשבאים ומגלים את שורשן שבדינים היא האחדות שנטמן בהם.
והנה א"י הוא מקום ש'עיני ד' אלקיך בה', ותמיד היא תחת השגחת ד', וממילא שם הוא ארץ טובה ומקום הטוב. ואפילו ח"ו היסורים הם מבח' 'יסורים חביבין', מן היסורים שד' מייסר, כדי להיטיב, ואחדותן מתגלה, ובסופן שמחה והמתקה. אבל למי מייסר ד' באהבתו כדי שיטיבו, לישראל, וכל עוד שלא הי' ישראל, לא הי' שייך יסורים של אהבה. וכיון שמקום הטוב הוא, לכן גם לגוים שדרו שם הי' טוב. אדרבה, לו היו שם ישראל, כי אז היה יכול להיות עליהם יסורים טובים ח"ו, כדי להיטיבם, אבל להגוים יסורים להטיבן לא שייך אצלם, רק יסורים מהתגברות הסט"א, וזה לא שייך במקום קדושה, לכן הי' להם רק טוב בלא יסורין כלל. וע"ז יראו ישראל וישלחו לראות 'הטובה הוא אם רעה', אם אפשר שגם רע ויסורים, כי בלא יסורים של אהבה כלל, יחסר להם התגלות הנפש בח' 'שמנת וכו' כשית', כלך כסות ואין הנפש מתגלה כלל, 'הבמחנים אם במבצרים' - 'הבפצחין אם בכרכין', אם פתוחים הם, ופתוחה נפשם או ע"י רק הטובה שסובבם תמיד נפשם מכוסה. וכששבו היתה זאת טענתם: 'וזה פרי'' - רק טובה יש שם, ולהיפך הדבר 'עז העם היושב בה' – פשוטי עם עזים, ו'אוכלת יושבי'', איוב הצדיק דוקא מת. א"כ אדרבה, מרוב טובה א"א להתגלות הנפש, וגם מעט הרע שנמצא בה דוקא על הצדיקים הוא, ו'אין שוטה נפגע' רק הצדיק. ויהושע וכלב אמרו: 'עלה נעלה' וזהו הכל כשהעכו"ם בה, אבל 'עלה נעלה' וכשנהי' אנו בא"י וירשנו אותה כי אז כל הנהגה תהי' אחרת כנ"ל כי אין ראי' מההנהגה בא"י קודם שאנו בה לאחר ש'עלה נעלה', ואז בטח 'ירשנו' אותה כי ההנהגה תהי' לצרכינו ולטובתינו.
וקל.
• • •
[1] בהתחשב שהמון העם ריקן את ה"שימורים" מרשתות השיווק..
[2] נושא הייסורים והסבל עולה בנוסף בקטעים מסויימים בדרשות נוספות כגון: וישב תרפ"ו; וישב תר"ץ, מקץ, ויגש תר"ץ, שקלים תר"ץ; ראש השנה (ב); ראש השנה ליל ב' תר"ץ; חיי שרה תרצ"א; דרוש על האסיפה הגדולה (תרצ"א); שבת חזון תרצ"ו; דרשת פרה תרח"ץ; מכתב הרה"ק זיע"א ליום ג' דסליחות תרצ"ב.
[3] התייחסויות נוספות אך נקודתיות של הרה"ק זיע"א לארץ ישראל ראה דרך המלך ויחי (תר"צ), עמ' קכא; החודש, עמ' קפג; שלח, עמ' רכג-רכד; פנחס, עמ' רלו; מכתב האדמו"ר (תרצ"ז), עמ' תרע"ג; חובת התלמידים קונטרס ג' מאמרים, עמ' קסה; הכשרת האברכים, עמ' קמד. אש קודש, לפורים תש"ב, עמ' רנ; מתולדות האדמו"ר הקדוש (חובת התלמידים), עמ' רלז; זיכרון קודש לבעל האש קודש, מכתב האדמו"ר מפיסצנה לאחיו הרה"צ ישעי' שפירא (תרפ"ג), עמ' 18-15.
[4] הרה"ק מפיאסצנה נודע בחביבותו הגדולה לישוב ארץ ישראל ולכל מה שקשור לארץ חמדה, חיבה זו קיבלה מחותנו הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ שאימצה בחצרות הקודש בסטאלין ובקארלין, ראה בספר 'פרי ישע אהרן' עמ' רנט ואילך, ובספר 'מגדולי התורה והחסידות' בית קוזניץ עמ' קסט ואילך.
[5] ראיון שושנה רובין עם ש(מ)"ש מהתאריך א' אייר תשע"ט.
[6] מחברת חידושי מסכת ברכות שנכתבה על ידי הרה"ק זיע"א הוזכרה במכתבו לתלמידו אלימלך בן פורת משנת תרפ"ז (1926), בתוך גולדהבר ולייכטאג, ספר גנזי יהודה, עמ' 278–279. וראה אזכורה עוד דרך המלך, פרשת ויחי תר"צ, עמ' פב. ראה ככל הנראה שלושה חידושים מהעתק מחברת זו, ר' נחמן גשייד, "האדמו"ר, הגאון, המנהיג, המחנך", שערים, יז טבת תשל"ז, עמ' ה. וראה לייב ביין, האדמו"ר מפיסצנה – נשיא 'שומרי שבת' בוורשה' בתוך נרות שבת שנה שלישית, ב קונטרס מט עש"ק משפטים תש"ה, עורך מרדכי הכהן, עמ' קפב. כותב: "חיבר הרבה ספרים. ביניהם: על מסכת שבת (פלפול)"; וראה עוד ד"ר יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות ג, עמ' תרמ: "גאון בהלכה שהשאיר אחריו כתבים רבים ובתוכם פירוש גדול על מסכת שבת". וראה בסוגיות הקשורות לנרות החנוכה בדין 'כבתה אין זקוק לה' ובפלוגתא האם מותר להשתמש לאורה ישנם בידינו מספר ביאורים של הרה"ק בסופי דרשות שנאמרו בחנוכה והודפסו בדרך המלך (שבת חנוכה וישב עמ' תמו-תמז; שבת חנוכה מקץ, עמ' תעד-תעה). ובדרך דרוש: (שבת חנוכה מקץ, עמ' תסו-תסז), חידוש נוסף בעניין האם תמה זכות אבות או לא (שבת נה ע"א) בעניין מחלוקת רש"י ותוספות נמצא שם (שביעי של פסח עמ' תקכא-תקכב). כמו גם החידוש שהוזכר למעלה, בנוגע לעניין מי שאינו טהור שאין לו מים לטבול, קורא קריאת שמע ולדעת ר' יהודה אף מברך את הברכות שלפני ואחרי ק"ש, אך לעניין לימוד בשכלו רשאי ללמוד רק הלכות דרך ארץ ולא לימוד תורה (פרשת ויחי תר"צ, עמ' פב). מכתב תורה למדני מגיל ארבע עשרה פורסם על ידינו בקובץ בית אהרן וישראל יא שנה ב' ה', גנוזות, עמ' יז-יט.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com