לפני שעה קלה התיישבתי ללמוד סוכה בעיון עם החברותא של בכולל. הנחתי את הגמרא על השולחן, ולפתע ראיתי את הדיו השחור זולג מהאותיות, מתערבב בדם. דם אמיתי, חם, של חיילים צעירים שנפלו הבוקר. הדם הזה - הוא המחיר של כל שורה בגמרא שאני לומד.
כן, אני לא מתנצל על היותי בן תורה. איני מתנצל על כך שבזמן שאחרים נלחמים, אני יושב בבית המדרש. אבל בכל בוקר, כשאני שומע על עוד חלל, כשהחטופים עוד לא חזרו, כשנוספים עוד יתומים ואלמנות בעם, אני מבין: כל דף גמרא שאני לומד נכתב בדיו שחור ובדם אדום.
אתמול ראיתי מכתב מאבא שכול. בנו נפל בקרב. "תלמדו בשבילו", הוא כתב. ואני, איך אוכל להרים את הראש ולהביט בעיניו אם לא אלמד בכל כוחי? איך אעז לשבת על כיסא בבית המדרש אם לא אזכור בכל רגע שהכיסא הזה נקנה בדם?
יש רגעים שבהם השתיקה צורחת. כשאני רואה אם שכולה, כשאני שומע על עוד לוחם שנפל, אני שותק. כי אין מילים שיכולות להצדיק את זה שאני כאן ולא שם. רק דבר אחד יכול להצדיק - שכל דקה של לימוד תהיה קודש קודשים.
לפעמים בלילה, כשכולם ישנים, אני חושב על הבחור בן גילי שעכשיו עומד בשמירה אי שם. העיניים שלו צורבות מעייפות, הגב כואב, והוא עומד שם בקור כדי שאוכל לשבת וללמוד. ואז אני מבין - אין לי זכות להיות עייף. אין לי זכות להתרפות. כל רגע של לימוד חייב להיות במסירות נפש, ממש כמו שלו.
בכל בוקר, לפני שאני פותח את הגמרא, אני מסתכל ברשימת החללים. כל שם שאני קורא הופך לנר זיכרון שמאיר את הדף שאני לומד. זה לא רק לימוד תורה - זו חובה מוסרית. זו אחריות כבדה מנשוא.
בימים אלה של מלחמה, כל מי שיושב בבית המדרש צריך להבין: הזכות ללמוד תורה נקנית בדם. כל דקה של לימוד שאינה במסירות נפש מוחלטת היא בגידה בחיילים שמסרו את נפשם כדי שנוכל לשבת וללמוד.
לא, איני מתנצל על היותי בן תורה. אבל בכל פעם שאני שומע על חייל שנפל, אני נשבע מחדש: הדם היקר הזה לא יהיה לשווא. כל מילה בגמרא, כל סברא, כל חידוש - יהיו ראויים לקורבן העצום שהם מסרו.
וגילוי נאות אבא שלי משרת בצה״ל כמפקד בדרום, אחי הגדול נמצא בצפון, ואני שכבר לא בישיבה אך נמצא כל בוקר בכולל, גם מנסה להתגייס.
אבל לפני הכל אני בן תורה, והבית שלי הוא בית של תורה. ואני לא מתנצל על זה.
ואולי זה מה שמייחד את לימוד התורה בימים אלה - שכל דף גמרא הוא לא רק דיו שחור על נייר לבן. הוא מעורבב בדם ובדמעות, בכאב ובתקווה, בחובה מוסרית שאין כבדה ממנה.
כי בסופו של יום, כשאני סוגר את הגמרא, האותיות השחורות והדם האדום מתערבבים לכדי שבועה אחת: ללמוד כאילו החיים שלהם תלויים בזה. כי הם באמת תלויים בזה
0 תגובות