שלום, זה שלום (50).
קראתי את הסיפור כאן בשבוע שעבר. מהסיפור הבנתי את היכולת שלא להיכנס לביצות בחיי ולהתלכלך חלילה מהתנהלותם הכושלת של אחרים, אבל יש סוג של אנשים עליהם אני רוצה לספר. הם אנשים שיש להם קושי להביע את רגשותיהם לזולת, והכאב הגדול הוא שאנו יכולים לראות בהם כאויבים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההתנהלות שלי בחיים היא לדעת להסתדר עם האנשים הנמצאים סביבי בצורה הטובה ביותר. אם אני נתקל בקרחון המאיים על הספינה שלי, אני משנה כיוון וממשיך הלאה ליהנות מהים, עם הגלים אני יודע להסתדר.
הסיפור שלי הוא על חבר טוב שלי: שמואל.
הקשר שלנו החל כבחורים בישיבה, ועד עתה אנו בקשר טוב מאוד. אנו לומדים יחד, מפטפטים ודנים בסוגיות שונות.
יום אחד שמואל נפתח אליי. זה קרה כשדיברנו על "אינטליגנציה רגשית".
קודם כל חשוב שנבין יחד מה זה בעצם המושג הזה:
אינטליגנציה רגשית היא היכולת של האדם לנהל את רגשותיו ואת רגשות הסביבה שלו, לדעת להבחין בין רגשות שונים ולעשות בהם שימוש להכוונת חשיבתו ופעולותיו, על פי המידע שיש ברשותו. המיומנות הזו תאפשר לאדם להימנע מאותם קרחונים המאיימים על ספינתו. הוא יידע דרך אותה אינטליגנציה לנהל אורח חיים תקין מבלי לפגוע בעצמו ובסביבתו.
התחלנו לדבר על המושג הזה במעגל החברתי, לאחר מכן עברנו למעגל המשפחתי, אז שמואל החל מתכנס בתוך עצמו. ראיתי שיש משהו שהוא רוצה לומר, אבל קשה לו.
המשכנו לשוחח ואז הוא כבר לא יכל להתאפק ושאל:
"מה עושה אדם שלא יכול לבטא רגשות?"
השאלה הזו הבהירה לי ששמואל נמצא כנראה במערכת יחסים עכורה, קל היה לי להבין שמדובר במעגל המשפחתי.
אבל הוא המשיך ושיתף אותי בסיפור שלו:
"אני לא יכול לומר מילה טובה לילדים שלי, לחבק אותם ולתת להם את החיבוק הזה - אני לא שם, תבין: אני נקרע מזה, אני לא יישן בלילות בגלל זה. אין לך מושג מה עובר עליי וכמה שזה אוכל אותי".
שתקתי.
השתיקה הזו לא הייתה סתם שתיקה. אני מכיר את שמואל טוב מספיק, בכדי לדעת שהוא אמר כאן משהו שקשה לו לומר לי. הבטתי בו היטב, ראיתי את העיניים המבריקות שלו, את הדמעות שהחלו מתאספות להם ואוטוטו יורדות.
אני לא פסיכולוג או מטפל רגשי, אבל קראתי פה ושם כמה מאמרים על הנושא, והבנתי שחסימה רגשית התחילה ממשהו מהעבר שכנראה לא עוזב אותו.
דיברנו על העבר, הוא סיפר שכבר מילדות הוא לא זוכר חיבה ורגש מהוריו, הוא פשוט לא מכיר דבר כזה, ועם הזמן הוא סיגל לעצמו שלהביע אהבה או רגש כלפי האחר זו חולשה, זה מאבד מהגבריות שלו.
הכרתי סוג של אנשים כאלה, שמואל הוא לא הראשון, אבל אלו שהכרתי היו אנשים שזה לא הפריע להם בכלל, הם חיו עם זה ואפילו ראו בזה נורמליזציה וחלק מהם התגאו בכך. כאן ראיתי ששמואל ממש כאוב, זה מציק לו שהוא חי במצב הזה.
המשכתי להסביר לו כמה בני ביתו מצפים ממנו למילה טובה, לרגשות אהבה, ואת החוסן שהם מקבלים מכל הבעת רגש ממנו.
"הכי כואב לי זה על אשתי...", הוא לחש לי והחל לבכות.
הבנתי שזו הנקודה הרגישה אצלו, עד עכשיו הכל היה הקדמה בכדי להגיע לנקודה הזו.
עברו כמה שניות, הוא אסף את עצמו ופתח הכל:
"היא במשך שנים חיה עימי במצב הזה, אני יודע שהיא מצפה ממני למילה טובה. אני לא יכול, קשה לי לומר את המילה הזו, והיא עדיין איתי באש ובמים, ברגעי צער ושמחה. פשוט אישה גדולה ומסכנה שבוחרת לקום כל בוקר ולנסות מחדש. מגיע לה בעל שיודע לומר לה את המילים הטובות האלו, כמה כואב לי שהיא לא חווה את זה".
שמואל השתנק, ועצר את שטף דיבורו.
ראיתי שזה משהו שכבר שנים מציק לו בנפש פנימה, והוא לא העז לשתף.
"הלוואי שהייתי יכול לפתור את המצב הזה, שהייתי עכשיו במקום אחר של להצליח להתגבר על זה. אבל עזוב, אין לי סיכוי, זה גדול ממני".
אמר והתייפח בבכי.
זה רגע לא נעים, שהחבר שלך שלא נוהג לשתף כלום מחייו, פותח הכל. בפרט שמדובר בעניינים של שלום בית, לא קל למי מאיתנו לשתף את הסודות הללו.
דווקא בגלל שבכל הזדמנות הוא היה מספר כמה הוא מעריך ואוהב את רעייתו, כמה היא טובה וכמה היא נותנת את נשמתה עבורו ועבור ילדיו, הבנתי שהקושי עבורו גדול יותר שהוא לא מסוגל לומר לה את זה.
• • •
הסיפור הזה כאב לי, הרגשתי שרק אני יכול לעזור לו כי רק לי הוא העז לספר. הבנתי גם את הקושי שלו להיפתח רגשית, אבל כנראה הכאב שיש לו על רעייתו מיכל גדול יותר.
למיכל יש אח, קוראים לו: אבישי. הקשר שלי עם אבישי היה די טוב, הוא איש יקר מאוד ובעל נפש. אחרי הכאב הגדול שראיתי על שמואל, רציתי לשתף את אבישי בשיחה שהייתה לי עם שמואל, אבל חששתי. אחרי הכל הוא נפתח אליי ושיתף אותי בנושא מאוד אישי שלא הוגן מצידי לשתף בו אף אדם. על אחת כמה וכמה את גיסו אבישי.
אבל הבנתי שאם לא עכשיו, לעולם לא. דווקא בגלל הקושי של שמואל לשתף, זה הזמן לעשות משהו.
בשיחה עם אבישי הסברתי לו ששמואל הוא לא אדם חסר רגש, אלא יש לו את הקושי הזה לבטא רגש. הסברתי לו שהסיבה שהעזתי לשתף אותו בזה, כי זה כואב לשמואל ברמה גבוהה, וזה לכשעצמו מראה כמה הוא מלא ברגש והוא רוצה להוציא אותו החוצה, אבל מתקשה מאוד.
אבישי סיפר לי שהוא מודע לכך. "מיכל אחותי מתמודדת כבר שנים עם המצב הזה, ואני יגיד לך בכאב: חייה אינם חיים. אני רואה איך היא מכרכרת סביבו כבר שנים בכדי להוציא ממנו איזו מילה טובה".
"מה שתגיד לי, אעשה עבור אחותי", אמר לי בכאב.
הסברתי לו שדווקא בגלל שראיתי כמה הוא רוצה להביע והוא לא מסוגל, הוא בעצם זועק לעזרה וממתין שמישהו יעזור לו לפרוץ את המחסומים הללו, וזה אפשרי. "אם יש לך דיבור עם מיכל על העניין, יש לי איזה רעיון", גייסתי את אבישי.
הצעתי לו שידבר עם מיכל ויציע לה לעשות תהליך. היא נענתה לאתגר וזה התחיל בהדרגה כמו שצריך להיות בטיפול של חסימה רגשית.
אחרי כל ארוחה מיכל הייתה שואלת אותו: "היה טעים?", שמואל היה עונה: "כן" בלבד. ואז הייתה מבקשת: "אז תגיד לי שהיה טעים". כשקנתה בגד חדש, הייתה עוברת לידו ושואלת: "איך?", הוא היה עונה: "יפה" בלבד. היא הייתה מבקשת: "אז תגיד לי שזה יפה".
וכך על כל בחירה ופעולה שעשתה, הייתה שואלת אותו מה הוא מרגיש, וכשהיה מגיב בחיוב, הייתה מבקשת ממנו: "אז תגיד לי שעשיתי טוב".
כך במשך שנה, השיגה מיכל רגשות חיוביים מבעלה גם אם הם יצאו בכוח, לאט לאט הוא עצמו הרגיש שהוא יותר מבטא רגשות על ידי תשובות חיוביות בלבד, אבל עדיין לא מיוזמתו.
לאחר שנה, כשהמצב נשאר על כנו, הגיע הרגע.
היא ניגשה לשמואל לאחר שיחה שהייתה ביניהם, וביקשה ממנו:
"שמואל, אתה יכול לומר לי שאתה אוהב אותי?"
שמואל קפא על מקומו.
הוא לא ציפה לשמוע בקשה קשה כזו, אלו רגעים שגם אם לא עושים את מה שצריך מתוך קושי, כשמבקשים זאת במפורש, יש דחף לעשות אותם.
אבל עדיין, שמואל לא הוציא מילה, הוא לא יכל לומר את זה.
מיכל המשיכה להביט בו כממתינה למוצא פיו, ואז קרה הדבר שהיה נראה כל כך רחוק שיקרה. בקול שקט, חנוק ורועד, שמואל הביט ברעייתו ואמר לה את המילים אותם לא הוציא במשך שנים מפיו:
"אני אוהב אותך".
מיכל פרצה בבכי חסר מעצורים, אחריה שמואל התפרץ בבכי ולא יכול היה לעצור את עצמו. אבל כשנפרץ אצלו המחסום הוא גם אמר את מה שרצה כל כך לומר במשך שנים ולא היה מסוגל, הוא המשיך ואמר זאת בקול חנוק בדמעות:
"אני אוהב אותך כבר 22 שנה, ולא אמרתי לך את זה. אני מודה להקב"ה שזכיתי בך. את אישה מדהימה, את אישה טובה, את בחרת להישאר איתי ולסבול אותי כל כך הרבה שנים. אני אוהב אותך מיכל, אני חייב לך את כל חיי".
המילים הללו פירקו את מיכל לגמרי, היא במשך שנים ממתינה לשמוע מילת חיבה ואפילו הקטנה ביותר, והנה, זה קורה עכשיו בבת אחת. היא לא חסכה את רגשותיה, ואמרה בדמעות:
"זה רגע מאוד מיוחד בחיים שלי שמואל, תודה רבה לך על זה".
עד עכשיו, מיכל לא יודעת בכלל שהייתי שותף לתפנית הזו, גם שמואל עדיין לא יודע שזה קשור אליי, זה הכל בזכות אבישי שנכנס לתמונה. אחרי תקופה ארוכה שישבתי עם שמואל לשיחה הוא אמר לי:
"אשתי הצילה לי את החיים".
רמת החיים של הזוג הזה השתנתה לחלוטין, היה צריך לשבור את זה - וכשזה נשבר, נפרץ הסכר וכמויות מי הרגש שטפו את הבית.
שמואל הפך להיות בעל שיודע להביע את רגשותיו ואת אהבתו. הוא נולד מחדש, כל מה שהיה חבוי כל כך יצא החוצה, יש עם מי לדבר, יש למי לשפוך את הלב, יש ממי לקבל מילות חיבה ואהבה, מילות הערכה על מה שהיה נראה כל כך מובן מאליו.
הקשר עם הילדים הפך לדו צדדי, הילדים החלו לשתף אותו ברגשותיהם כי יש בבית עוד מי ששומע ומקשיב, ויודע לזהות את הקושי שלהם ולתת מענה רגשי בחייהם.
אני בטוח שיש מי שקורא/ת את הדברים כאן ושואל/ת: מתי אצלנו תגיע התפנית?
אני חייב לומר בצורה הברורה ביותר, אם יש מודעות - יש התמודדות. אצל שמואל זה היה במודעות, הוא הבין שהוא בבעיה ויש לו קושי, והבקשה של מיכל שברה אותו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם יש בינינו מי שאנו רואים עליו את החסימה הזו, אל לנו לכעוס עליו חלילה, אל לנו לראות בו כאויב, הוא פשוט לא שם. יהיה צריך להביא לו את המצב למודעות שאכן קיימת אצלו חסימה רגשית, אחר כך לבחון עד כמה זה מפריע לו, ומשם לגרום לו להבין שזה אכן קשה לסביבה שלו.
רק אז הוא יהיה במצב בו היה שמואל, ומשם הדרך תהא פחות קשה ורבת סיכויים לשינוי.
0 תגובות