שלום, זו עדינה (45). בעלי אביחי (47) ויש לנו 10 ילדים ב"ה.
גדלתי בבית בו תמיד חיינו חיי תורה. כשאומרים 'חיי תורה' הכוונה היא: לא רק לומר שכל מה שחשוב בחיים זה לעסוק בתורה, אלא העיסוק בחיים עצמם הוא 'סביב התורה', גם אם זה נראה שאנו מפסידים כמה דברים בדרך, זו הדרך הבטוחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוריי הצליחו לגרום לנו להרגיש, שאם אין להם כסף ושפע ממוני, בסוף האושר הגדול נמצא כאן, בבית שלנו. ואם חסר למישהו משהו בחיים, זה כי הוא לא חי חיים של תורה.
ככל שגדלנו המושג הזה התהדק לנו חזק במודעות. גם אני ידעתי, שהדבר הגדול ביותר שאני יכולה לאחל לעצמי, זה בעל שיושב ולומד. את השאר, אני אקח על עצמי.
מה זה בעצם הבית הזה "בית של תורה"? מה טמון בתוכו? אז ככה: יש ריח מיוחד שקוראים לו "ריח של תורה". הריח הזה מגיע על ידי ההתנהלות שלנו, ועל ידי ההתעסקות בדברים החשובים בחיים.
יש כמויות של משפחות כאלה בינינו, זה לא משהו חדש, רק צריך להתאמץ קצת לראות אותם.
ריח של תורה הוא ריח שככל שמריחים אותו יותר, מתמכרים אליו, ניזונים ממנו. בעצם, לא נראה לי שניתן להסביר את הריח הזה, פשוט צריך להריח אותו, וזהו. ואגב, אין הכוונה שזה מגיע על חשבון ניקיון הבית למי שהבין כך, כי ידוע שכמה שהמקום נקי יותר, הקדושה נקלטת חזק יותר. זה ריח של תורה אמיתי, מבחינתי.
כבר בפגישה הראשונה עם אביחי הוא אמר את זה: "אני רוצה לשבת וללמוד תמיד, ואני צריך מישהי שתעזור לזה לקרות".
המילים הללו יכולות להישמע, כמו אז גם היום, מכל בחור בפגישה הראשונה. יש סוג של בחורים עם דפוס שיחה שבחור 'צריך לומר' בפגישה בכדי להתקדם. פעמים רבות זו בדיקת דופק של הבחורה שיושבת מולו, על פי התגובה שלה הוא מבין איך צריך להתנהל מולה.
ואז קורה דבר מעניין: אם היא נראית לו טוב מכל הבחינות, הוא מנסה לסדר את המילים הנכונות לאחר החיבור שיש לו עימה, ולסייג ולהסביר מה בדיוק הוא התכוון כשאמר "אני רוצה לשבת וללמוד". כאן מגיע רגע המבחן של הבחורה, ובדרך כלל זה המון תלוי באיזה בית היא גדלה ומה היא ינקה משם. כי אם היא קיבלה מושגים נכונים, גם חברותיה נבחרות בקפידה.
המילים הללו של אביחי שבו את ליבי לא בגלל שהם נאמרו, אלא דווקא בגלל הדביקות של אביחי במטרה. הבירורים עליו עלו בקנה אחד עם מה שראיתי על העיניים שלו. בדיוק משם התחילה הדרך שלנו, וזכיתי לבעל שיושב ולומד.
אבל רק יושב ולומד.
ידעתי שבשביל זה אני צריכה לקחת על עצמי את עול הבית, אני צריכה להיות מקור הפרנסה ולראות בזה זכות וממילא לשמוח בזה. בסוף הכל תלוי בי, אני האישה ואני יודעת שיש תוכנית ואני חייבת לעמוד ביעדי האושר שלי.
אני אישה מאוד נקיה ומסודרת, אצלי בארונות הבית הכל מקופל ומתוקתק. תמיד בבית יש ריח של ניקיון, ואני אעשה הכל בכדי שכשאביחי חוזר מהכולל, תהיה לו ארוחת צהרים מוכנה. גם אם בימים מסוימים זה יהיה אורז עם שעועית, לצד זה יהיה סלט ירקות ועוד סלט מעניין שאלתרתי ובשפע.
הארוחות הללו עבור ילדיי הן ארוחות גורמה. מה שקורה בבתים אחרים - יכול לקרות, אצלינו זה האוכל ואף אחד לא מתלונן.
בכדי לגרום לילדים שלי לאהוב את הבית, חשוב שבבית תמיד יהיו עוגות ועוגיות. אני אופה המון והמקפיא תמיד עמוס בעוגות שילדים אוהבים. בעצם, זה מה שילדים צריכים, בית נקי מטופח ומתוקתק ושתמיד יהיה בו אוכל, והכי חשוב הורים שמחים ומאושרים.
נקודת המפתח לחיים הללו, היא קודם כל: תפילה.
אני עד עתה לא מפסיקה להתפלל ולהתחנן לפני הקב"ה לעזרה, לצלוח את חיי התורה שלנו, להצליח במסע הכל-כך בטוח והמרתק הזה, ולקבל כוחות ממי שאמר והיה העולם. תפילה היא העוגן של הספינה עליה אנו חיים.
בטח אתם שואלים, איך אפשר להסתדר עם משכורת של אברך ולגדל 10 ילדים? אז הקב"ה ברוב חסדיו, נתן לי רעיון.
לקחתי את הסדר שלי בסידור הבגדים ועשיתי ממנו עבודה.
ניגשתי לחנויות בגדים מהרשתות המובילות, של ילדים ונערות בריכוזים החרדיים, והצעתי להם לקפל את הסחורה שמגיע אליהם מדי פעם במדפי החנות.
בשעות הלילה המאוחרות ראיתי את עצמי מקפלת בגדים מתוך שקים וקרטונים רבים של הרשתות הגדולות, מניחה אותם על המדפים בחנויות בסדר מופתי.
זו עבודת לילה שהשכר שלה גבוה מהרגיל, כך בכל פעם שיש הצעות כאלה מחנויות שונות אליהם ניגשתי, אני מביאה את פרנסתי לביתי מבלי לפגוע באחזקת הבית ובגידול הילדים.
בראש שלי יש תמיד את המודעות הזו, מה תפקידי בעולם: אני אחראית על תלמידי החכמים שייצאו מביתי, אני עושה הכל כדי שאביחי ימשיך ללמוד, ואני עושה את זה כל כך בהנאה ובשמחה ולא ממרמור, כי הפרט הזה מאוד חשוב, ללא השמחה האמיתית הזו שמגיעה מאמונה גדולה, זה לא ילך.
עכשיו תשבו רגע, ותשמעו סיפור.
כשהגענו כבר ברוך ה' ל- 7 ילדים הבית היה צר מלהכיל. הלכנו לראות דירה להשכרה ברחוב סמוך, גם אם ידעתי שלהשיג עוד 2000 ש"ח בחודש יהיה קשה עבורי.
הדירה הייתה גדולה יותר בשני חדרים. המשכיר אמר שהוא יכול לבוא לקראתנו, עשיתי חשבון מה עוד אוכל לעשות עבור זה, החלטתי שאני אעשה הכל, וחתמנו חוזה בשעה טובה.
זכינו לעוד בן מתוק. התפללתי להקב"ה שיעזור לי בהגדלת התורה. "אני צריכה עזרה להמשיך, אני חייבת כוח", התחננתי להמשך הגשמת החלום שלי. וכך בס"ד הצלחנו לארגן את הסכום בכל חודש.
הגיע סוף שנה, המשכיר אמר שהוא רוצה לדבר איתנו. "אני עוזב לחו"ל, מהיום את השכירות תביאו לי בכל סוף שנה שאחזור לכאן", אמר לנו בשמחה.
עכשיו תשימו לב איך שהקב"ה מסדר את העניינים.
עברה שנה, אנו מנסים ליצור קשר ואין מענה. כך במשך כמה חודשים, ושוב אין מענה. את הכסף של שנת השכירות חסכתי, ושמרתי ליום פקודה בו יבוא המשכיר לבקש את הכסף.
אבל המשכיר לא ענה ולא יצר קשר במשך 3 שנים.
בינתיים הכסף הזה עומד, ואני מדי פעם צריכה להשתמש בו למה שצריך לקיום הבית, אבל לא מבינה את עצמי: איך אני לא בלחץ.
אני פשוט הרגשתי שהתורה של בעלי ושל ילדיי שהיו כבר בישיבות, מגינה ומחזיקה אותנו. יש לנו בבית הכל וכולם שמחים והכל בסדר, והמחשבה שהמשכיר יופיע כבר לא נמצאת אצלי.
יום אחד נשמעו דפיקות בדלת, זה היה המשכיר.
לפני שהוא יבקש, כבר הסברתי לו שיש לי רק חלק מהסכום (עקב ההשתמשות בכסף) של 3 השנים האחרונות. "תן לנו עוד שבוע, ואני אשיג את השאר", אמרתי. אבל הוא היה עסוק במשהו אחר. "עם כל הילדים שלכם בלי עין רעה, והבית כל כך שמור ונקי?", הוא שאל.
אני ואביחי הבטנו בו, והוא אמר לנו את המילים הבאות:
"תנו לי חצי מהסכום של 3 השנים האחרונות. אני רוצה להיות שותף לחיים היפים שיש כאן", אמר בהערצה.
אני עדיין מתרגשת בכל פעם שאני מגיעה לחלק הזה של הסיפור. ספרתי את הכסף שהיה במעטפה והתרגשתי במיוחד:
מה שנשאר במעטפה היה חצי הסכום של שלושת השנים האחרונות.
התחלתי לבכות, בכי של שמחה, בכי של השגחה פרטית כל כך של הקב"ה עלינו.
זה היה מרגש, הבנתי שהקב"ה בעצם אומר לנו: "אתם תעשו את שלכם, אני אעשה את שלי". יש משהו בחיים הללו שנותן לנו להבין, שאם אנחנו החלטנו להיות בני תורה, לחיות חיי תורה אמיתיים, נמשך עלינו חסד ה' ברמה לא רגילה.
ברוך ה' כיום יש לנו 10 ילדים, זכינו לבנים וחתנים תלמידי חכמים. אני סבתא ל-10 נכדים ב"ה, ואני מארחת את כולם באהבה, ויודעת להעריך את המתנות שה' נותן לי.
דווקא בגלל מה שעברתי עד עכשיו, יש לי מסר שאני רוצה להעביר לך אמא יקרה:
לפעמים נוכל לראות סביבנו אנשים עם מצב כלכלי מפואר, החיים שלהם נראים בצבע ורוד פוקסיה לא סתם ורוד, כל מה שהילדים שלהם רוצים הם מקבלים, ויש מי מאיתנו הנשים שיכולה רגע אחד לחשוב: איפה אני בכל הסיפור היפה הזה? למה אני צריכה לעבוד כל כך קשה ויש נשים שיכולות להרשות לעצמן עוזרת ומגהצת כמה פעמים בשבוע, לקנות אוכל מוכן, לצאת עם חברות למסעדות, ולבקר בקניונים ולצאת עם שקיות קרטון בשלל צבעים, ואני תקועה כאן במטבח שמתחת לרגליי מסתובבים ילדים...
אז קודם כל חשוב להבין מה מקבלים בחיי תורה, זה מגיע מהראש ולא מהבטן. אם את רוצה להיות חלק מזה, את חייבת להרגיש בכל בוקר שאת קמה להרוויח ולא קמה להתמודד עם מה שאין לך. רק שתביני את זה, תהיי שם.
נכון, הכל משמים והכל תחת השגחה פרטית נפלאה. לכולם יש התמודדויות בחיים, השאלה עם מה מתמודדים. בחלק מהדברים, הבחירה בידיים שלך - על פי המושגים שנכנסו לבית – במה להתמודד.
לדוגמא: האם להתמודד עם ביטול טיסות בגלל טיל שנפל בנתב"ג, או להתמודד עם הלחץ של בעלך לפני מבחני הרבנות. האם להתמודד עם זה שהבן שלך לומד יותר מדי ולא יודע לנוח, או שהבן שלך לא מוכן ללבוש חולצה שהיא לא של מותג מסוים.
אין בכוונתי כאן לומר שאם יש בחור שהולך עם חולצות מותגים, אז הוא בחור כושל, וגם אינני ראויה לחלק ציונים חלילה. אלא כוונתי לומר: מה שאת ובעלך תכניסו לילדים שלכם בבית, על זה הם יגדלו וזה יהיה הכי חשוב אצלם.
ממה שאתם תתלהבו הם יתלהבו יחד איתכם, וזה יהיה מנת חלקם. בשביל לבנות בית של תורה עם הריח הממכר הזה, צריך להנחיל לילדים שלנו מה העיקר ומה הטפל, מה חשוב באמת.
אם את לא בנויה לזה, את לא פחות ממני חלילה, כנראה שהשליחות שלך בעולם היא אחרת. אני אף פעם לא מרגישה מעל מישהי, אני פשוט יודעת מה היעד ומה המשימה שהצבתי לעצמי, ואותה אני צריכה לסיים בנאמנות לבורא יתברך.
יש בחירה לכל אחד במה להשקיע בחיים ולשם הוא צריך לכוון.
יחד עם זאת, אני יודעת לדאוג לעצמי, אני יודעת מה זה ספורט ויודעת מה קורה בחנויות הבגדים. אני אמתין למבצעים ולמחירים שאני הגדרתי לעצמי, כי אני חייבת להישאר מאושרת.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הגמרא (ב"מ פ"ה א) אומרת: "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה", כלומר: הדורות הבאים יהיו בדיוק כמו 3 הדורות הקודמים.
0 תגובות