הכירו את מנחם (37) ואשר (43)
שני חברים ותיקים, שלא הניחו נושא עלי אדמות מבלי לנהל עליו דיון סוער, מהסוג שגורם גם לפאנל בכנסת להיראות כמו קבוצת מדיטציה.
כל שיחה ביניהם מתחילה בשאלה פשוטה, ותוך שלוש דקות הופכת לשיחה על האיזון העדין בין מדיניות מוניטרית לבין תקנות השבת במרחב הציבורי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ולא תאמינו, כל אחד מהם בטוח שהוא העיתונאי הבא של 'כיכר השבת'. אם תשאלו את מנחם, הוא יגיד: "אני מביא זוויות ש... אפילו ישי כהן לא חשב עליהן!". ואשר? הוא בכלל טוען שטוב העיתונאים מתכתבים איתו בסתר לשאוב רעיונות.
בקיצור, אם אתם רואים שניים עומדים בפינת רחוב, מנפנפים בידיים ומזכירים שמות של פוסקים, עיתונאים וחוקרי כלכלה, כנראה שמצאתם את מנחם ואשר. אל תפריעו. הם בעיצומו של דיון עומק על 'מה עומד על הפרק' שהוא דיון אסטרטגי ברמה לאומית מבחינתם.
אשר: תשמע מנחם, המצב לא פשוט, אנחנו לא מצליחים לצאת מהפלונטר הזה עם חמאס.
מנחם: שמעת מה יאיר לפיד אמר? שאם הוא היה ראש ממשלה, ה-7 באוקטובר לא היה קורה. כאילו מה? לחמאס יש יומן ובתאריך היעד של השמדה כתוב: נעדכן בהתאם לתוצאות הבחירות. אוקיי, מבטלים את כל התוכניות. תכניסו את הרימונים חזרה למחסן!
אשר: "נו באמת, הוא רק התכוון שזה היה קורה בסוף נובמבר, לא באוקטובר. תן לו ליהנות מהלוח שנה".
מנחם: עזוב, זה לא משנה מה הוא אמר, כי גם לו זה לא משנה מה הוא אמר. העיקר שכולם צודקים תמיד, במיוחד כשהם באופוזיציה.
אבל לאחר הסכם הפסקת האש עם איראן, השיחה הייתה על נושא שמעולם הם לא עסקו בו.
מה אומר מנחם, מה המצב?
להודות לה'.
אני דווקא מרגיש פספוס.
למה?
בגלל ההפסקת אש
אתה בסדר?
אתה יודע, לא יצא לי להיפגש ככה יחד עם כל השכנים.
הרגת אותי עכשיו
תשמע אין מה לעשות, זו הייתה הזדמנות להכיר אותם יותר מקרוב.
מה כבר זה עזר לך הקירבה הזו?
גיליתי שהם בעניין.
בעניין של מה?
של המרפסת שאני רוצה להוציא כבר 8 שנים ולא העזתי לבקש.
זה היה כזה חשוב גם במחיר של לרדת למקלט מקומה 4?
אתה יודע מה זה מרפסת? זה חלום שמתגשם אצלי עקב האזעקות והירידה למקלט.
איך זה מתגשם מהר כל כך?
תראה, כל ירידה למקלט הייתי יושב על שכן אחד שיחתום לי, בסוף גיליתי איך כולם אנשים שרוצים שיהיה לי טוב.
מה, חתמו לך?
חתמו כולם חוץ מאחד שאמר שהוא לא חותם כל עוד לא כתוב באותיות הקטנות שהוא לא צריך להוציא שקל.
העיקר שלא יוציא את הנשמה. אבל אתה יודע מה צריך אחרי הפסקת אש? צריך ללכת לנוח, ללכת לים.
תגיד, מה אתה אומר לגבי מחר?
מה יש מחר?!
מחר זה יום שישי נלך לים עם הילדים.
תראה, אצלי ים זה יותר מחוץ לים, אני איש של חוף.
נו נו... היא הנותנת.
טוב, זה רעיון, מחר ב-13.00 נסגור ת'עניין.
למחרת ביום שישי בשעה 12.50 הטלפון של אשר רעד, על הצג היה מנחם, הוא כבר היה מוכן:
מנחם: נו... כולם מוכנים?
אשר: מז'תומרת כולם, יש לי סה"כ 2 בנים
מה, אתה לא מביא את הבנות?
לא אל תגזים, הם כבר בגיל מתבגר
נו אז מה, גם אשתי נועה באה איתנו. נראה לך אני אסתדר לבד עם כולם?
רגע, לא הבנתי. לאיזה חוף אתה מתכוון ללכת?
אתה יודע, יש חוף משפחות צמוד לחוף הנפרד שם. שמעתי שזו חוויה ואני הולך לנסות אותה
מה, אתה רציני?
ברור. אתה יודע מה זה ללכת כולם ביחד, זו חוויה אחרת, זמן איכות עם כולם.
אה... מנחם, תעצור! זה שהחוף שאתה מדבר עליו הוא צמוד לחוף הנפרד, לא הופך אותו לנפרד אתה מבין? הוא רק צמוד אליו.
אבל זה לא חוף מעורב, אתה מבין?
לא.
כאילו, זה חוף משפחות כזה, כולם ביחד יושבים, זה משהו אחר.
גם חוף מעורב זה משהו אחר?!
לא לא לא... אל תגזים, חוף מעורב זה בעייתי, חוף משפחות זה סיפור אחר לגמרי.
מה ההבדל, לא הבנתי. אתה הולך לים עם אשתך ובנותיך המתבגרות, זה נראה לך מתאים? עזוב נו...
אני בקושי נכנס תאמין לי. יותר יושב עם נועה רעייתי על החוף, גרעינים, אבטיח, וטורקיז מול העיניים.
תראה, אתה לא צריך להסביר לי כמה זה נחמד, אני מבין את ההנאה שיש בזה. אני יותר מדבר על האווירה...
על איזו אווירה אתה מדבר? למה בפארק שאתה יושב בבין הזמנים עם אשתך והילדים, אתה לא יושב עם משפחות?
אני יושב עם משפחתי, וכל אחד יושב עם משפחתו, וגם כל אחד הולך עם משפחתו ברחובה של עיר, אבל ללכת לים?
מה ההבדל?
הבדל גדול.
בוא תסביר לי מה הבעיה? יושבים כולם יחד על החוף, הילדים משחקים בחול, הבנות תופסות איזו פינה בים ו...
ומה?
אתה יודע, כל אחד בפינה שלו. תאמין לי שזה תשובה מספיק טובה למי שישאל מה עשיתי שם.
אני לא צריך לראות אף אחת בים חוץ מאשתי, אתה מבין? כשאני יושב שם אני חשוף לדמויות שככל הנראה לא בקו הצניעות.
אבל אתה תופס פינה
מהפינה הכי קל לראות את מה שלא צריך לראות.
נו במ'ת... מה אנחנו בחורים צעירים? אם לא בשביל הילדים מה לי וללכת לים בכלל...
בשביל הילדים אני יכול ללכת לעוד המון מקומות מעניינים וכייפים, ולמעני ולמענם אני לא הולך אליהם.
מה אכפת לך שנלך עכשיו, תראה איך זה, אם נראה לך משהו מוזר אני מקבל על עצמי בפעם הבאה לא ללכת לשם.
אם אני אלך לשם הפעם, סביר להניח שאני אלך לשם שוב.
אני אעצור אותך בפעם הבאה
אז תעצור אותי עכשיו
טוב עזוב, אני לא מתקדם איתך לשום מקום.
אתה כן מתקדם
לאיפה?
לחוף משפחות.
ואתה?
לחוף הנפרד. אתה יודע מה? דווקא בגלל הקשר הטוב שיש בנינו אני רוצה לומר לך משהו, מאהבה.
נו...
תראה, יש דברים שצריך להרגיש אותם, ולא להבין אותם, אתה מבין? או בעצם אני צריך לשאול: אתה מרגיש?
מנסה, ת'אמת
בין הרצון לעשות משהו, לבין האם הוא מתאים, יש מרחק עצום. את המרחק הזה אתה קובע לפי הקריטריונים שהצבת לעצמך מראש. יש מושגים אפורים שאתה תוכל להסתדר עם טענות כאלה ואחרות, ותוכל להרגיש שיצאת מהם אל מול השואל אבל לא מול המצפון שלך.
תראה, בכל אופן צריך לתת תשובות למי ששואל
זו הבעיה ידידי, שאתה צריך לתת תשובות אתה יכול להסתדר עם איזו תשובה עסיסית כזו, שתרדים את השואל לטווח ארוך. אבל כשאדם מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות משהו, כי הוא לא נכנס לביצות בחיים שלו, אז אף אחד לא יכול לגרום לך להיכנס לשם וכבר לא מעניין אותו האם ישאלו אותו או לא, כי יותר חשוב לו מה הוא יענה לעצמו.
תפרט שלום, אתה מדבר כמו חידונאי.
תשמע סיפור:
בעיירה קטנה, כשהעגלון הוותיק פרש לגמלאות, מינו תחתיו בחור צעיר ונמרץ. בבוקרו של יום ראשון לתפקידו, ביקש הבחור להיפגש עם העגלון הישן - ללמוד ממנו את סודות המקצוע. העגלון הזקן הביט בו במבט שקט ושאל: "בחור צעיר, אמור לי - אם אתה נכנס לביצה, איך תצא ממנה?". הצעיר החל להציע: "אמשוך את הסוסים לאחור... אולי אקל על המשקל... או אקרא לעזרה...". העגלון חייך, טפח על כתפו ואמר: "בן חביב, הדרך הטובה ביותר לצאת מביצה - היא לא להיכנס אליה מלכתחילה".
סיפור קצר עם מסר עצום. ובנידון שלנו: אני לא נכנס למקום שאני לא יודע איך לצאת ממנו ואיזה רושם הוא ישאיר לי בחיים.
ואוו... סיפור קצר וקולע. אבל אגב, התירוץ שלי לא מספק אוזן שרוצה לשמוע?
עוד פעם אתה עם האנשים... אני חושב לא רק על עכשיו, אלא על ההמשך. מה נכון לעשות, ומה לא. מה תהיה התוצאה האמיתית, לא רק מה ייראה מבחוץ, אלא מה יחזור אליי, אל תוך חיי. גם אם אדע למצוא תירוץ או הסבר לאנשים על כל בחירה שלי, בסוף, לא אתן את הדין בפני אחרים אלא בפני עצמי, בפני החיים שלי. אני לא מודד את ההווה במנות קטנות של נוחות רגעית. אני שואל: לאן תוביל הדרך הזו? ואם אני מסכים לצעוד בה אני מוודא לא רק איך היא מרגישה, אלא לאן היא מובילה.
תשמע, שכנעת אותי יקירי. אבל מה אגיד לאשתי ובנותיי עכשיו, כבר הם מוכנים כולם ללכת לים יחד, זה פעם הראשונה שלהם שהם מוכנים ללכת יחד, אתה יודע כמה הם ציפו לזה?
רק אם אתה מרגיש את זה, ומאמין בזה, ולפי איך שאני מכיר אותך אתה הקמת משפחה של בני תורה לתפארת, ואתה כן מבין ומרגיש את זה, תוכל להעביר להם את המסר בצורה טובה, וגם אם הם לא יבינו אותך, אתה לא צריך להיבהל.
תוכל לומר להם:
ילדים אהובים שלי, חשבתי הרבה, אחרי עיון ושיקול, הגעתי למסקנה שזה לא ראוי, ולא מתאים לנו לשבת יחד בחוף הים - גם אם מדובר במשפחות בלבד. אני מרגיש אחריות עמוקה לא רק למה שנעים באותו רגע, אלא גם לאווירה הרוחנית שמקיפה אותנו, למה שנכנס ללב בלי שנרגיש, ולאיפה זה לוקח אותנו. הכיוון חשוב לי יותר מהחוויה הרגעית. אני אוהב אתכם, ורוצה לקחת אתכם למקום שמרגיש נכון באמת – מקום שיש בו גם נחת, וגם שמירה על מי שאנחנו. אנחנו נמצא יחד משהו אחר, שיהיה גם שמח וגם בטוח, בגוף ובנפש.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עיקר החינוך הוא: לחנך את עצמי, כדי שאוכל לחנך אחרים מבלי לומר מילה. וכשיש עקרונות יש גבול, והגבול הוא אהבה. כי עקרונות הם משמשים לנו כמצפן שמראה לנו את הכיוון.
חשוב לזכור: ילדים לא צריכים הורים מושלמים, הם צריכים הורים עם עקרונות ברורים ואהבה יציבה. והורים מחנכים הם לא רק עושים זאת במה שהם אומרים, אלא בעיקר על ידי מה שהם מוכנים לוותר עליו למען הערכים שלהם.
שבת שלום ומבורך!
0 תגובות