הוא התפלל… אבל לא כמו כולם.
היה זה לפני כשנה בדיוק, בחודש תמוז. פגשתי יהודי יקר, וכך סיפר לי.
"אני נשוי באושר. יש לי אישה מקסימה. ילדים מתוקים. יש לנו ארבעה ילדים, הגדול כבר כמעט בן שלוש-עשרה. מבחוץ – הכול נראה מושלם. אבל אני מרגיש שאני סוחב משהו מהעבר. משהו לא פתור.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ילדותי עברה איכשהו בנעימים. אמא טובה, צדיקה. תמיד הקפידה שאקום בזמן, שאתפלל. אבא טוב – אבל מאוד חשוב לו שאעמוד לצידו כל התפילה. שאתפלל כמו שצריך. אבל... אני לא יודע למה – כבר מגיל צעיר פחות התחברתי לטקסטים הארוכים שבתוך הסידור.
הכול היה מכביד. בפרט שבתות וחגים – אצלנו בחסידות התפילות ארוכות, שעות על גבי שעות. וכך הייתי ממלמל את המילים יחד עם כולם, רק כדי לשמח את אבא ואמא. אבל בפנים... בפנים לא היה חיבור.
בגיל שלוש-עשרה כבר לא ישבתי ליד אבא. הוא אמר לי: 'מגיל שלוש-עשרה אתה חייב במצוות. זה בינך לבין אלוקים. אתה מתפלל – טוב. לא מתפלל – תתמודד. אני סיימתי.' ופתאום, כאילו ירד הלחץ. התחלתי לקרוא עלונים בתפילה. לפעמים אפילו לומד גמרא תוך כדי – רק להעביר את הזמן. אבל להתפלל באמת... היה קשה.
אמא, הצדיקה, בחופשת בין הזמנים – עדיין הייתה מעירה אותי. 'קום, אל תפספס תפילה!' אבל אני? אני איפה? איזה תפילה? אפילו את המילים בקושי הייתי מסוגל למלמל. ראיתי את חבריי לישיבה – ממלמלים כמו תוכי את כל הסידור. ולא הבנתי – איך הם מצליחים, ולי זה קשה כל כך?
אמא לא ידעה... היא הייתה מעירה אותי בכל בוקר כדי שלא אאחר לזמן תפילה, מתוך מסירות אמיתית ויראת שמים. היא לא ידעה שכל מה שעשיתי – היה רק בשבילה. שקמתי כי היא ביקשה, כי לא רציתי לאכזב אותה. אבל את התפילה עצמה... לא באמת התפללתי.
הייתי מחכה שיעבור זמן סביר, ואז חוזר הביתה. פעם אבא תפס אותי. ישב איתי לשיחה. אמר לי: 'תלמד פירוש המילות. זה יקרב אותך לתפילה.' הוא אפילו קנה לי סידור עם פירוש. זה עזר קצת... אבל עדיין היה לי קשה. קשה לשבת שעה שלמה, להתפלל את כל הטקסט.
דווקא בסוף תפילת שמונה-עשרה הרגשתי מחובר. הייתי מדבר עם ה' במילים שלי: 'השם, תעזור לי להצליח במבחן. תעזור לי להיות יהודי טוב. תעזור לי להאמין.' הרגשתי הרבה יותר חיבור כשדיברתי ככה, בשפה שלי.
וברוך ה', התחתנתי. אישה טובה. שידוך טוב. אבל דבר אחד – היא לא ידעה. הבחור שלה... הוא לא בדיוק מתפלל במניין. התפילה, פחות מדברת אליו. בהתחלה, עוד ניסיתי לשמור על שגרה. אבל עם הזמן, זה הפך להיות קשה. התחלתי להתפלל בבית. אשתי לא אמרה כלום. אבל הרגשתי שזה מפריע לה. היה לה קשה לראות את זה. היא חשבה שאולי אני מתחיל להתרחק, להתקלקל.
ישבתי איתה. הסברתי לה: 'אני יהודי מאמין. אני אוהב את השם. אני בטוח שהוא גם אוהב אותי. אני לומד תורה, משתדל לעשות טוב. אבל הסידור... הוא ואני לא חברים טובים. ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל לא הולך לי. הטקסט הארוך, חלק מהבקשות שלא מדברות אליי... זה לא עובד לי.'
היא הבינה. כנראה בלית ברירה. כי ראתה שזה עמוק, שזה לא עצלות – זו הנשמה שלי. אבל הכול התחיל להשתנות כשהילדים גדלו. הם כבר שואלים, הם כבר רואים. כמה זמן אפשר להסתיר?
ופתאום – אשתי אמרה לי: 'לפחות בשביל הילדים... תתפלל. כמו שאתה מתפלל. אבל תעשה שיהיה משהו.' וזהו. שם התפוצצתי. כי הרגשתי שזה מזויף. שאני עושה הצגה.
למדתי על תפילה – מהחסידות, מהמוסר, מהספרים. הבנתי את העומק, את כל מילה. אבל בפועל – המילים הארוכות של הסידור… פשוט לא התחברתי אליהן. אז הנה אני שואל אותך, מרדכי – מה אני עושה?
אני יהודי פשוט. מאמין. מדבר עם ה' בשפה שלי. אבל לא מסוגל לסידור."
ישבתי איתו. שיחה ארוכה. באמת יהודי מתוק. והבנתי – הכול התחיל בלחץ בילדות. ההכרח לעמוד ליד אבא כל התפילה. הלחץ שהשאיר צלקת. אבל בתוך תוכי… הבנתי אותו.
אני שומע עוד ועוד סיפורים של בחורים, אברכים, אנשים יקרים – שאומרים לי: 'מרדכי… ראש השנה בשבילי זה סיוט. התפילות הארוכות. המלמולים. אני לא מצליח להתחבר.'
אמרתי לו: "תעשה חצי-חצי. כמו בימי בחורותך. חלק מהזמן תלמד – בשביל הילדים. בשביל החינוך. וחלק מהזמן – תתפלל. אבל באמת. תתפלל בשפה שלך. מהלב שלך. תגיד: 'השם, תעזור לי. השם, תן לי שלום בית. השם, תן לי חיבור. אני לא מצליח להתפלל לפניך מתוך סידור – אז אני מתפלל מהלב.'
תפילה מהלב. כמו שהיהודים הפשוטים של הבעל-שם-טוב. תעשה שילדיך יראו אותך מחובר. לא מציג. תרוויח חינוך. תרוויח שלום בית. ותרוויח אותך."
והרי כך אמרו חכמינו: "רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה מחפש את הלב (תענית ב').
ויש אנשים שמתקרבים בדרכם. בשפה שלהם. מתוך כאב. מתוך שתיקה. מתוך מילה אחת פשוטה שחותכת לב שמיים. וכל עוד יש שם אמת – גם אם אין נוסח – יש שם תפילה.
וכך כתב בעל "חובת התלמידים": עיקר מטרת התפילה היא ההתקרבות אל הקב"ה – והצרות הן רק אמצעי, כדי שתהיה סיבה להתפלל. לא הבקשה היא העיקר – אלא עצם הקרבה.
ויש אנשים שמתקרבים בדרכם. בשפה שלהם. מתוך כאב. מתוך שתיקה. מתוך מילה אחת פשוטה שחותכת לב שמיים. וכל עוד יש שם אמת – גם אם אין נוסח – יש שם תפילה.
וזה מזכיר לי את הסיפור עם הבעל שם טוב: פעם אחת שמע יהודי פשוט מתפלל ואומר רק את האותיות: "א', ב', ג'..." שאל אותו: מה אתה עושה? אמר לו: "אני לא יודע להתפלל. אז אני אומר את האותיות – ואתה, ריבונו של עולם, תסדר את זה לתפילה." והבעל שם טוב אמר: "תפילה כזאת... עולה עד כסא הכבוד".
הדורות השתנו. העולם השתנה. הוא לא כמו שהיה פעם. הנפש היום עדינה יותר, מורכבת יותר, רועשת יותר מבפנים. מה שפעם הספיק לו מבט – היום צריך מגע. מה שפעם עשה סידור פתוח – היום צריך לב פתוח.
ואני כותב את הדברים האלה לא כדי לשנות את נוסח התפילה שתיקנו חכמים. חס ושלום. מי אני שאגע במה שקבעו גדולי עולם. לא באתי לפרוץ, אלא לבקש – שיראו את אלו שמרגישים אחרת.
אני כותב כדי לעורר, כי יש נשמות – קדושות, כואבות, מחפשות – שלִבּן מרגיש אחרת. ואם לא תפתח להן פתח – הן פשוט לא יתפללו בכלל. לא יעמדו ליד הסידור. לא יתחברו. לא ירגישו שהן שייכות.
ואם רק ניתן להן מקום – מקום אמיתי, רך, שמקשיב, מקום שמבין שהקב״ה שוכן גם בלחש, גם בשתיקה, גם במילה אחת שבורה – אולי דווקא אז הן יתפללו.
לא רק בפה. אלא מהלב. וכשהלב מתפלל – השערים נפתחים.
אני כותב את הסיפור הזה גם בשבילך. כן, אתה. שמתבייש שאתה לא מרגיש חיבור. שמתייסר שאתה לא מתפלל כמו כולם. אבל אתה מדבר עם ה' בשפה שלך. בשקט שלך. בכאב שלך. וזו תפילה. אולי אפילו גבוהה יותר.
כי לפעמים – יהודי שנאבק, נלחם, מנסה להתפלל ובקושי מצליח… אבל עוצר רגע, מרים עיניים למעלה, ואומר "אבא… תרחם עליי" – התפילה הזו מנפצת את כל המחיצות.
ואל תשכחו – לפעמים, התפילה של מי שמתקשה היא תפילה של קרבן. הוא מקריב את הכאב, את המאבק, את הבושה – ושם אותה על המזבח של הלב. והקדוש ברוך הוא… הוא שומע. דווקא אותך הוא שומע.
ואני שואל את עצמי לפעמים: כמה נשמות נשרפו על מזבח הסידור? כמה לבבות צעירים פשוט כבו – כי לא נתנו להם רשות לדבר עם אבא שלהם בשפה שלהם? כמה אנשים אני מכיר שהולכים כאילו להתפלל במניין – אבל בלב הם לא באמת שם. רק כדי לצאת ידי חובה. כמה שמניחים תפילין – אבל לא פותחים את הלב. רק מגלגלים על עצמם עוד סיבוב של חוץ – בלי חיבור של פנים.
כמה ילדים טובים למדו ש"להתפלל" זה לשתוק, לשבת ישר, למחוק רגשות, למלמל – אבל לא להרגיש.
כמה מהם התרחקו לא כי לא רצו את הקב"ה – אלא כי אף אחד לא נתן להם רשות לאהוב אותו בצורה שלהם.
ואני כותב את זה לא כדי לבקר – אלא כדי לבכות. לבכות על דור שלם של נשמות טהורות, שפשוט לא קיבלו חיבוק כשהלב שלהן לא הסתדר עם הסידור.
ושם, במקום הזה, בתפילה הכי אמיתית של הלב – נפתחים שערים שלא נפתחים בשום דרך אחרת.
כי תפילה אמיתית – היא לא מהפה. היא מהשבר.
והשבר שלך? הוא מנגן את הניגון הכי גבוה בעולם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום, אחיי היקרים. שבת שלום לכל הלבבות הממלמלים מתוך אהבה. שבת שלום גם לאלו שלא מצליחים. שבת שלום לכל מי שמנסה לדבר עם אבא שלו – בדרך היחידה שהוא מכיר. ה' שומע גם אותך. דווקא אותך.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות