המשנה לראש העיר ירושלים נני גרוסבוים, כינס בביתו ערב מיוחד במסגרת 'זיכרון בבית', שם הובא את סיפורו המטלטל של ניצול השואה הרב נפתלי פקטר שנגע בלבבות הבחורים.
אלחנן גרוסבוים משמש בכובעו השני, כראש ישיבת קיבוץ רמות, אשר אירח תלמידים מהישיבה לערב של זיכרון, בהנחייתו של היועץ האסטרטגי הבכיר אבי וידרמן.
אורח הערב היה הרב נפתלי פקטר – ניצול שואה, יליד אמסטרדם, בן 87 – שסיפר בהתרגשות את סיפורו האישי והמטלטל מתקופת השואה.
הבחורים גילו עניין עמוק, שאלו שאלות והיתה ניכרת ההתרגשות ניכרת כשהרב פקטר שיתף ברגעים הקשים של אובדן הוריו באושוויץ ובהישרדותו כילד מוסתר תחת זהות בדויה בבית נוצרי.
"אני רואה בעניין הזה חשיבות עליונה", אומר ראש הישיבה הרב גרוסבוים, "חשוב מאד להמשיך ולהעמיק את הקשר אל זכרון השואה גם אצל בחורי ישיבות ואברכים. בתקופה זו, בבין המצרים, אין דבר יותר חשוב מאשר להבין את ההיסטוריה של העם היהודי. להתחבר לכל מה שאירע באותן תקופות אפילות. זה גם מעורר לתשובה וגם מרחיב את האופקים בדברים שכדאי לדעת ולהעמיק בהם. התלמידים בישיבה כמו גם שאר המשתתפים במפגש התחברו מאד לנושא המפגש וניכר היה כי הוא השפיע עליהם עמוקות. כשנוכחתי לראות את ההשפעה הגדולה, מייד לאחר המפגש פעלתי כדי לעודד עוד מפגשים מהסוג הזה בתוך הקהילה".
אוד מוצל מאש – הצוואה ממחנה ההשמדה
סיפורו של הרב פקטר הוא תזכורת חיה וכואבת לעוצמת הזוועות של תקופת השואה, וליכולת האנושית לשרוד, לבחור בחיים ולהמשיך את השרשרת.
הרב, שגורש מביתו כילד, איבד את משפחתו, והוסתר בזהות בדויה על ידי משפחה הולנדית, שוחרר לאחר המלחמה רק בזכות התערבות של חיילי הבריגדה היהודית. הוא בחר לעלות לארץ ישראל ולבנות כאן בית נאמן, ובכך להגשים את צוואת הוריו שנכתבה על גבי גלויה במחנה ההשמדה אושוויץ. הסיפור, שסופר מתוך הלב ובליווי תובנות עמוקות על משמעות האמונה בתקופות החשוכות ביותר, הותיר חותם עז בלב המשתתפים.
המפגש התקיים כחלק ממיזם 'זיכרון בבית' מבית 'זכרון בסלון' יוזמה חברתית-קהילתית שמטרתה להנגיש את זיכרון השואה לדור הצעיר בצורה אישית ומשמעותית, בתוך מרחבים ביתיים וחינוכיים.
הרעיון פשוט ומרגש: להזמין למפגש ביתי, ניצול שואה או בן הדור השני, לשיחה שפותחת צוהר לדיון והעמקה בזכר השואה. המיזם צובר תאוצה לאחרונה, גם בציבור החרדי, ומוכיח כי גם בעידן של ריחוק כרונולוגי מהאירועים, עדיין ניתן לגעת, לחבר ולעורר את הזיכרון – לא כאירוע היסטורי בלבד, אלא כערך יהודי עמוק של זהות, אמונה והמשכיות.
0 תגובות