שלום לכם, אני משה מירושלים, והשבוע מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, על חוף הכנרת הנפרד בטבריה, יחד עם שלושת ילדי. היה זה יום שני, 11.8.25, והחוף - גדוש במתרחצים מהציבור החרדי, שבאו ליהנות ממי הכנרת החמימים.
כמות האנשים במקום חייבה את שירותי ההצלה להיות בכוננות שיא. בעונה הזו, לצערנו, לא חסרות כותרות על אסונות שניתן היה למנוע. המצילים, כך ניכר, פקחו אלף עיניים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואז זה קרה: צעקה חדה בקולו של המציל פילחה את ההמולה.
"אתם עם הסירה שם - לאן אתם חושבים להגיע? אתם נסחפים פנימה!".
הטון היה נוקשה ולא שגרתי, אך הסכנה הייתה אמיתית. כמה בחורים צעירים, "בוגרים" במירכאות, התעלמו באדישות והמשיכו להתרחק. ההמון עקב בדריכות, הדאגה ניכרה על פני רבים.
המציל לא המתין. הוא זינק על אופנוע הים, שעט לעברם, קשר את סירתם לגרר, והחזיר אותם לחוף הרדוד. כעונש, הפליג בחזרה לנקודת האיסוף, שחרר את הסירה והותיר אותה להיסחף ללב הכנרת.
כמעט כל "בר דעת" שנכח שם ראה בהתנהגות הבחורים חוסר אחריות משווע - אבל, מפתיע למדי, היו גם מי שמחאו להם כפיים, כאילו מדובר בגיבורי היום.
המציל לא הסתיר את תסכולו.
הוא פנה אל ההורים בשפה מוכרת לנו: "ונשמרתם... בבקשה, הורים יקרים, שמרו על ילדיכם. הרוחות כאן מסוכנות, זו סכנת חיים!".
הוא אף פנה אישית לאב ששהה הרחק במים עם ילדיו: "איזו דוגמה אתה נותן להם עכשיו? תחזור מיד!".
פחות משעה חלפה, ושוב קריאה חדה נשמעה. הפעם, נער על גלגל ים נסחף הרחק מהחוף.
המתח עלה.
המציל שעט לעברו, אך הנער, מלא "גבורה" מדומה, סירב להתפנות. רק לאחר שהמציל פנצ'ר את גלגל הים והנער נותר חסר אונים, הסכים להתלוות אליו. גם הוא התקבל במחיאות כפיים של כמה מהצופים, כאילו היה זה מופע גבורה ולא כמעט טרגדיה.
המציל המשיך בתחינותיו: "אל תעברו את המצופים! תבינו את המצב - זה יכול להיגמר רע מאוד".
ואז, כשהוכרז על סיום שירותי ההצלה, נותרו כמה מבוגרים במים, חלקם עם ילדים קטנים. שוב, חוסר ציות בסיסי להוראות שנועדו להציל חיים.
• • •
אינני כותב כאן כדי להטיף מוסר על חילול השם או על כבוד, אלה נושאים ידועים וברורים. אני מבקש לגעת יחד איתכם בשאלה אחרת:
מה קורה עם הילדים שלנו כשאנחנו מתנהגים כך? מה אנחנו בעצם משדרים להם?
אחד המתרחצים אמר לי ביציאה: "אולי אצלנו המושג של ציות לכללים הופך לאיום, במיוחד כשההוראה מגיעה ממישהו שאינו חרדי. כאילו עצם העובדה שמישהו מבחוץ אומר, מעוררת התנגדות?".
אפשר להבין את תחושתו, גם אם היא לא תמיד מדויקת. לעיתים, הפער התרבותי גורם לנו לראות במי שעומד מולנו "אחר" שאינו מבין אותנו - ושוכחים שבסיטואציה הזו הוא פשוט ממלא תפקידו.
האם ייתכן שאנחנו כהורים תורמים לכך בשיח בבית? שאם "הוא לא משלנו" - אין לשמוע לו? ואם כן, מה יקרה אם נזדקק לניתוח, או לטיפול מציל חיים, והרופא לא יהיה חרדי, האם אז נתנהג אחרת?
אולי הגיע הזמן להבחין בין האדם לבין התפקיד. יש טובים ורעים בכל מגזר, וכשמי שאינו נראה כמונו עושה מעשה טוב - יש להכיר בכך. וכשהוא בתפקיד שמחייב אותנו לציית אנחנו לא מכבדים את האדם אלא את התפקיד, ובעיקר - שומרים על עצמנו.
זהו ארגז כלים חיוני לילדינו: להבין מצבים מורכבים, לדעת להסתדר עם כל אדם, ולהבדיל בין עקרונות אמונה לבין משמעת בטיחותית. דווקא כך נוכל להיזהר ממה שסותר את עולמנו בלי לוותר על אחריותנו ועל חיי אדם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הכנרת תמשיך לגלוש בגלים שלה, הרוח תמשיך לנשוב, אבל הילדים שלנו ילמדו מאיתנו איך לנווט. אם נלמד אותם שציות לחוקי בטיחות הוא עניין של חיים ולא של מגזר, הם לא יחכו לצעקת מציל כדי לשמור על עצמם. כי יש סחף אחד שממנו אי אפשר לחלץ באופנוע ים, הסחף של חוסר האחריות.
החוכמה היא לדעת לציית, גם כשהקול שונה מהקול שלנו...
0 תגובות