בתחילת השבוע מצאתי את עצמי שוב על אדמת נכר, הפעם בבולוניה שבצפון איטליה. הגעתי כדי לערוך חופה וקידושין לזוג ישראלים יקרים, רופאים, המתגוררים בעיר.
בין הסידורים וההכנות, יצאתי לטייל בסמטאות הצרות של הגטו היהודי העתיק. מקומיים סיפרו לי על הבית שבו נחטף ילד יהודי קטן לפני כמעט 170 שנה. הם הצביעו על חלון מסוים שלדבריהם נשאר סגור מאז אותה פרשה כואבת. בדרכי, אני מנסה לדמיין את הקהילה היהודית המפוארת שפעם חיה כאן, את ביתו של רבי עובדיה ספורנו, פרשן התורה, שהלך לעולמו לפני כ-500 שנה.
לא נשאר הרבה. בית הכנסת היחיד סגור על מסגר ובריח, ואפילו "בית חב"ד" לא מתפקד בימים אלה. בזמן שאני מסתובב, אני נזכר באותו סיפור מטלטל של הילד היהודי, סיפור ששינה אולי את ההיסטוריה של עם ישראל כולו.
•
פרשת השבוע, פרשת שופטים, מצווה אותנו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". הפרשה עוסקת בחשיבות של קיום משפט צדק, אך לא רק. היא עוסקת בעיקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כולו. הערבות הזו באה לידי ביטוי גם בפרשת "עגלה ערופה", כשזקני העיר מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". הם מבטאים את האחריות הקולקטיבית של הקהילה למותו של אדם, ואת החובה לדאוג שאירוע כזה לא יקרה לעולם.
•
ברחובות בולוניה, לפני כ-170 שנה, התרחש מקרה מחריד שהידהד את אותה ערבות הדדית. סיפורו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי בן שש, שנחטף מביתו על ידי משטרת האפיפיור. כשאדגרדו היה בן שנתיים, משרתת נוצרייה הטבילה אותו לנצרות בסתר. ארבע שנים לאחר מכן, בעקבות וידוי של המשרתת, פשטה המשטרה על בית המשפחה וקרעה את אדגרדו מזרועות אימו. הוריו נאבקו נואשות להחזירו, אך נתקלו בסירוב מוחלט. האפיפיור טען כי מרגע שהילד הוטבל, הוא נוצרי, ואין לו מקום בבית יהודי.
הפרשה עוררה סערה ציבורית בינלאומית. יהודים מכל רחבי העולם התגייסו למאבק, עצרות מחאה התקיימו ומנהיגים כמו משה מונטיפיורי פעלו ללא לאות להפעלת לחץ. הון עתק הושקע במאמצים להשיב את הילד לחיק משפחתו, אך לצערנו הרב, המאמצים לא צלחו. אדגרדו גדל כנוצרי, והפך לכומר. אבל מבט היסטורי מגלה שהפרשה הזו היוותה נקודת מפנה לטובה בכמה תחומים: היא עוררה התארגנויות של עזרה הדדית ליהודים במצוקה בכל רחבי העולם. יתר על כן, מאותה פרשה ואילך, ירדה מאוד השפעת הכנסייה והאפיפיור והצטמצמה למדינת הוותיקן, עד היום הזה.
•
בחרתי לספר את הסיפור המצמרר הזה בפני צוותי הוראה לקראת פתיחת שנת הלימודים, כי המסר שלו נכון לכל מורה, הורה, מדריך, ובעצם לכל אדם בוגר. אם גורלו של ילד יהודי אחד הרעיד את העולם היהודי כולו וגרם להתארגנות והשקעה חובקת עולם למען הצלתו - על אחת כמה וכמה מוטלת עלינו האחריות לכל ילד וילדה שמופקדים בידינו.
עלינו לוודא שכל אחד מהם ירגיש שייך, חשוב ומוגן. עלינו לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם, לחזק את הביטחון העצמי שלהם, להקנות להם גאווה יהודית וחיבור עמוק לערכים ולסיפור הלאומי שלנו. כך נדאג שלעולם לא נצטרך לומר את ההצהרה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". זוהי דרכנו להמשיך את שרשרת הדורות המפוארת שקיבלנו מאז מעמד הר סיני. זכרו תמיד: יחד שבטי ישראל - לא מוותרים על אף ילד.
0 תגובות